ההפסד של נבחרת ישראל אמש בקרואטיה (3:1) הזכיר לי את גירסת שנות ה-90 של הנבחרת, כשרק התקבלה לאופ"א: עומדת בסדר מחצית אחת, ומתפרקת תוך דקות במחצית השניה. אבל יש לדעתי הבדל מהותי אחד: בשנות ה-90 היינו נאיביים, חסרי ניסיון ברמות האלה, לוקים בפיזיות ובכושר המשחק וכל אלה. אמש זה נראה היה כמו פריקת עול של השחקנים. לא ממש סבוטאז', אלא יותר אווירת סוף קורס. עם שוער צעיר וחסר נסיון, ואחרי הגול המהיר (והנפלא) של לוקה מודריץ' בדקה ה-47, כנראה שהלך הרוח של השחקנים היה לגמור את זה מהר, להיפטר מהצרפתי המעצבן הזה, ולהתחיל להתכונן לקמפיין הבא עם מאמן חדש. הראשון לפרוש היה טל בן חיים, עם עבירה מכוערת וכרטיס אדום מוצדק. טוב, תמיד אמרו שהוא שחקן אינטליגנטי, שמבין את המציאות של המשחק טוב יותר מהאחרים.
המעמד הבינוני
בואו ננסה להיות חיוביים: נבחרת ישראל לא נכשלה בקמפיין הזה. היא אמנם לא תהיה ביורו 2012 ואפילו לא בפלייאוף, אבל היא תסיים את הבית בדיוק במקום בו סביר היה שתסיים אותו – במקום השלישי. זה מקומה הטבעי, זה היה הדרג שלה ערב המוקדמות, ויהיה כזה גם במוקדמות יורו 2016. סדרי העולם לא השתנו גם בקמפיין הזה. ואם להיות כנים עם עצמנו, הדרג השלישי באירופה הוא מקומה הריאלי של הנבחרת שלנו – בדיוק באמצע הדרך בין החזקות לנמושות. המעמד הבינוני של אירופה. ובהתחשב בעובדה שלפעמים נדמה כי מגיע לנו להיות אפילו נמוך יותר, אז אין סיבה להתלונן.
נכון שההגרלה היתה מבטיחה, ונכון שזו היתה הזדמנות טובה להתעלות מעל הדרג שלנו, אבל בשורה התחתונה, לואיס פרננדז והנבחרת שלו לא נכשלו. הם רק לא הצליחו להתעלות. וזה בסדר גמור.
החטא של לואיס
אבל לא חשבתם שפרננדז ייצא פטור בלא כלום, נכון? גם אם בשורה התחתונה, במבחן התוצאה, הוא לא נכשל, אי אפשר שלא לבוא בטענות:
- חטא היוהרה (1). לואיס פרננדז הגיע לישראל כמי שבא ללמד את הילידים כדורגל. וגם אם יש לנו עדיין הרבה מה ללמוד, כל ההתנהלות שלו שידרה יהירות, התנשאות, שחצנות וזלזול. אם זה היה משיג את המטרה, מילא. אבל זה לא. זוכרים את ריצ'רד נילסן? האיש העתיק את חייו לישראל, ניסה ללמוד את השפה, ואפילו התאמץ לשיר את ההמנון במשחקים. הוא גם הוציא מהנבחרת טיפה יותר ממה שהוציא ממנה פרננדז. איפה הוא ואיפה לואיס, שחייו התנהלו על קו ת"א-פריז, שלא טרח כלל לנסות ללמוד את השפה, וכמובן, הזימונים המרובים והתמוהים והניסויים הבלתי נגמרים בהרכב (שנמשכו גם אמש).
- חטא היוהרה (2). המשפט האחרון של הסעיף הקודם דורש התייחסות נפרדת: הביטוי המובהק ביותר ליהירות של פרננדז הוא בהתנהלות המקצועית שלו. שלמה שרף, הפרשן במשחק אמש, טען כנגדו ש"אין שיטה" ו"אין שלד קבוע". זה לא לא-נכון, אבל לדעתי מייחסים חשיבות גדולה מדי ל"הקניית שיטה" ול"בניית הרכב". בקבוצה שמתאמנת ביחד פעם בחודש, קשה לבנות משהו. הדבר הנכון לעשות הוא להעתיק מודלים קיימים שעובדים, כמו בנבחרת ספרד, שמבוססת על המערך של ברצלונה.
גם בישראל יש קבוצות שרצות נהדר ביחד (הפועל ת"א של גוטמן), וכל מה שהוא היה צריך לעשות זה להתבסס על ההרכב והשיטה שלהן, בתוספת חיזוק מתבקש של הלגיונרים הבכירים (בניון, אוואט). הכלל הוא לא להמציא שום דבר: לזמן את השחקנים שנמצאים בכושר הטוב ביותר, להכניס אותם לתוך תבניות מוכרות ולא לנסות ללמד אותם דברים חדשים. אבל לא. פרננדז החליט להתחיל מאפס, לזמן המון שחקנים, שעל חלקם אף אחד לא שמע לפני כן, ולהציב שחקנים בעמדות שמעולם לא שיחקו בהן. לא ברור אם זו גאווה, יהירות או סתם טפשות, אבל דבר אחד בטוח: זה לא עבד.
- בית זה… בלגיה. העובדה שישראל הפכה ליצואנית מצטיינת של שחקנים, לא מעידה בהכרח על טיב הסחורה. היא מעידה בעיקר על עבודה טובה של הסוכנים שלהם. כשעוברים על רשימת הלגיונרים הארוכה, מגלים שהבכירים שבהם היו שחקנים טובים בליגה הישראלית. לא הרבה יותר מזה. כמה חודשים בבלגיה או בתחתית הבונדסליגה, לא שדרגו אותם משמעותית. בסיכומו של דבר, הלגיונרים היחידים שמביאים ערך מוסף לבנחרת, הם שני הוותיקים: דודו אוואט ויוסי בניון.
- בית זה… בלומפילד? ברוח המחאה החברתית, אפשר לומר שנבחרת ישראל (המעמד הבינוני של אירופה, כן?) איבדה את הבית שלה. המעבר לבלומפילד היה מתבקש וחבל שנעשה רק באמצע הקמפיין הנוכחי ולא באמצע שנות ה-90, אבל הוא רק מדגיש את הבעיה העיקרית של ישראל בקמפיינים האחרונים: אין לה בית. ואני לא מתכוון להעדרו של איצטדיון ראוי (את זה אנחנו יודעים מזמן), אלא לכך שפעם המגרש הביתי היה סוג של מבצר: נבחרות גדולות וחזקות מקרואטיה ויוון התקשו לקחת נקודות בישראל. ספרד, צרפת, אנגליה, אירלנד, רוסיה, בולגריה, רומניה – כולן השאירו נקודות ברמת גן. אז נכון שתוצאות תיקו ביתיות מול קרואטיה ויוון היו משאירות אותנו בדיוק באותו מקום, אבל לפחות היו שולחות את האוהדים הביתה עם טעם טוב יותר ותחושה שלפחות בבית אפשר לסמוך על הנבחרת.
ברקוביץ, רביבו, זוהר ושלמה שרף חכמים גדולים. אולי סובלים מזיכרון קצר ולא זוכרים איך התפרקו ,כמו עוף אחרי בישול ארוך, במשחק מול דנמרק בדרך ל 8:0 מהמם. וחיים רביבו שהחליט שנמאס לו עם כרטיס אדום מטופש. אז התפרקות זה חלק מאיתנו, כרטיסים אדומים מטופשים גם כן, לחטוף גולים מבעיטות חופשיות גם כן. חוסר סבלנות גם כן. אבל כל זה אין בו כדי להגיד – אנחנו בינוניים ולא התעלינו. לא. לא מקובל עליי בכלל. זה ספורט וספורט זה דבר הישגי. וכדי להגיע להישגים יש 2 אופציות או להתאמן טוב ויסודי ואז לקצור את התוצאות, או לעשות חצי עבודה ואז להתעלות. השיטה השנייה היא מבוססת מזל, אמביציה חסרת פשרות וניסים אז אין ספק שהשיטה הראשונה עדיפה, אבל, אם מה שיש לנו זו חבורת בטלנים אז כן, אני מצפה שיתעלו לפחות פעם ב10 שנים.
אז אני לא מקבל את כל הקלישאות הנ"ל:
היינו נאיביים – מה זה השטויות האלו? ישראלים נאיביים? יהודים נאיביים? בדיחה.
מה זה לא נכשלה? אתה רוצה לקרוא לזה לא נכשלה? אז נקרא לזה לא השיגה את המטרה. שיהיה. בשביל הכיף יש משחקי ידידות, מי שמתחרה בתחרויות לא מתחרה בשביל הכיף בלבד. ואת האמרה של עטר לשחקנים – שחקו בשביל הכיף הוא אומר רק בשביל להרגיע. אז חלאס עם השטויות. יוון וטורקיה היו באותו מקום שאנחנו נמצאים בו לפני 15 שנה וזו רק דוגמה אחת. אז נכון שאנגליה נכשלת פעם אחרי פעם. נו…אז…מה אני מסתכל על הנכשלים? מהם לקחת דוגמה? צרת רבים חצי נחמה? לא. לא מקובל ולא נסלח.
נכון, אי אפשר לפתח אסטרטגית משחק ו"שיטה" במשחקי נבחרת. בגלל זה הכל צריך להתחיל מלמטה, מהילדים. פעם נילסן היה קושר לשחקנים את הידים באימונים כדי שילמדו. זו דוגמה לאיך מקנים מיומנויות לשחקן. כושר, סיבולת, משמעת עצמית, תזונה, אימונים, טכניקה. לזה אני קורא שיטה. שיטה מבחינתי זה שהשחקן יפתח את המיומנויות המנטליות והפיזיות כך שהוא יוכל לבצע את ההתאמות הדרושות ממשחקים קבוצתיים למשחקי נבחרת.
כמו שנגן יכול לעבור מג'ז לרוק ואז למקצב בלקני שבור, כך שחקן יכול לעבור מצורה לצורה. הכל מתחיל ונגמר בשני דברים – נשמה וטכניקה.
לסיכום של ענין – אני בז למנטליות של השחקן הישראלי. לא למישהו ספיציפי – לכולם. כי זו נבחרת.
תקשיב, אתה צודק. אבל כרגע זה מה שיש. את השחקנים שיש היום בנבחרת כבר מאוחר מדי לחנך: אי אפשר ללמד אותם שום דבר חדש ו/או להקנות להם יסודות, שלא הוקנו להם מגיל צעיר. בירם כיאל לא יפסיק לכדרר ליד הרחבה בגלל שמאמן הנבחרת צועק עליו, ורפאלוב לא יפתח פתאום מהירות סילונית. גם טל בן חיים כבר לא יתבגר. המאמן הלאומי לא צריך להתעסק ביסודות, אלא בלקחת את מה שיש ולהוציא ממנו את המקסימום. הביקורת שלך נכונה וצודקת, אבל היא נוגעת להתאחדות ולמערכת כולה, ולא למשימה הספציפית של הנבחרת. בגלל זה אמרתי שהנבחרת לא נכשלה, אבל פרננדז כן: כי הוא לא ידע להוציא את המקסימום מהשחקנים שעומדים לרשותו (למרות שסביר להניח שגם המקסימום לא היה מספיק). מצד שני, הנבחרת הגיעה בדיוק למקום הריאלי שלה – השלישי – ולכן קשה להגיד שזה כישלון (כלומר, היא לא התבזתה ולא הסיגה אותנו לאחור).
הכל טוב ונכון, אבל נבחרת ישראל בהחלט נכשלה. הדבר החשוב ביותר בכדורגל הוא מבחן התוצאה, ונבחרת ישראל בהחלט לא פחות טובה (לפחות לא באופן משמעותי) מיוון וקרואטיה. מארבעה משחקים מולן לקחת 0 נקודות זה כישלון חרוץ.
אני לא מסכים שישראל לא פחות טובה. אם אתה מתעקש לדבוק במבחן התוצאה, אזי הוא קובע במפורש שישראל פחות טובה מקרואטיה ויוון. אפילו לא נקודה אחת ב-4 משחקים נגדן. אתה יכול למצוא לי מבחן יותר משכנע מזה לאיכותן של הקבוצות?
ואם לא התוצאות, על מה מתבססת הקביעה שלך? לקרואטיה מסורת ספורטיבית מפוארת עוד מימי יוגוסלביה והיא מעפילה קבועה לטורנירים הגדולים בערך מיום קבלת העצמאות שלה. גם יוון, עם כל הבעיות שיש לה היום, עדיין מצליחה להגיע לטורנירים הגדולים, שלא לדבר על המסורת ועל כך שהיא הצליחה להעמיד אולימפיאדה – משהו שאנחנו לא נצליח לעשות גם במילניום הבא.
ולנו יש פלאפל. ומאור בוזגלו.
במקרה הזה הטבלה לא משקרת, וגם לא הדירוג המוקדם. אולי קרואטיה לא שייכת לדרג א', ויוון מתנדנדת בין ב' ל-ג', אבל הן עדיין טובות מישראל.
ויחד עם זאת, זו היתה הזדמנות מצוינת שהוחמצה, וחבל. בכריסטיאנו רונאלדו ננוחם.
סיכמנו ממזמן שמבחן התוצאה הוא בעייתי. על כך אין ויכוח. יוון המציאה את האולימפיאדה! אז המסורת שלה אפילו עתיקה יותר.
בכל מקרה, מסורת מתחילים מתישהו. עשינו צעד אחד עם המונדיאל ההוא ב 1970 ועוד חצי עם העלייה של הנבחרת הצעירה לאליפות אירופה ועוד מעט תהיה לנו אליפות אירופה פה בארץ. רק שעם התוצאות לא נראה לי שכדאי לבנות על משהו…
היום חשבתי לעצמי – מה עדיף? לעלות לאליפות אירופה ולקבל בראש בכל המשחקים? או לתת קמפיין טוב ולא לעלות בגלל הפרש שערים…
למה אתה נדבק למצבי הקיצון? אולי היא תעפיל ולא תקבל בראש? נניח תסיים שני משחקים בתיקו ותפסיד את המשחק השלישי 0:1? זה לא בלתי סביר. היא לא תעלה שלב, אבל גם לא תתבזה.
אין בכלל ויכוח על כך שאין פה שום יסודות. אני אפילו לא יודע למי לכוון את האשמה, אם יש בכלל מישהו שאפשר להאשים. אבי לוזון למשל, הוא בוודאי לא הבעיה, הוא הסימפטום שלה.
התקווה יכולה לבוא רק מהמועדונים. יש כבר היום מועדונים שעושים עבודה טובה מאוד, ״ברצלוניסטית״, כמו הפועל ת״א, מכבי ת״א, מכבי חיפה. העבודה שלהם תשרת בסופו של דבר את כל הליגה וכמובן שגם את הנבחרת. האתגר הוא איך להימנע מלהפוך לליגה הסקוטית, או היוונית, שמורכבות מקומץ מועדוני פאר וכל השאר. כלומר, כמו בחברה הכללית, איך להימנע מ״פערים חברתיים״ גדולים מדי. זה כבר האתגר של ההתאחדות. אבל כאמור, זה לא הגוף שאפשר לסמוך עליו במבנה הנוכחי שלו…