ארכיון תגית: נבחרת ספרד

הפתעות צפויות

banknote-494170_640

חמישה אירו. היה שווה

אפתח בווידוי קטן: אני נוהג להמר לפעמים על כדורגל. לא בסכומים גדולים – בתחילתו של טורניר גדול אני מעביר 10-20 אירו לחשבון ההימורים שלי, ומהמר על סכומים קטנים עד שהכסף נגמר, כי בדרך כלל הוא נגמר. זה עוזר לשמור על עניין גם במהלך המשחקים המשעממים ביותר. ביורו הנוכחי הצלחתי להפתיע את עצמי ועשיתי עד לרגע זה רווח נאה של למעלה ממאה אירו, שאותם מיהרתי כמובן להעביר לחשבון הבנק שלי, לפני שאתפתה להמר גם עליהם. בחשבון ההימורים נותרה יתרה קטנה של 5 אירו, ואמש, לפני תחילת המשחקים, התלבטתי מה לעשות איתה. האינסטינקט המיידי שלי היה ללכת על הפתעה כפולה: במפגש חצאי-האיים, איטליה מדיחה את ספרד; ובמפגש האיים, איסלנד משגרת את האנגלים בחזרה לאי (הוודאות) שלהם. הימור כזה היה מניב לי למעלה ממאה אירו על החמישה ששכנו בחשבוני. בסוף אמרתי לעצמי לא להשתגע: הימרתי במשולב על ניצחון איטלקי והעפלה אנגלית לרבע הגמר.

ועכשיו עוד וידוי: כן, אני טמבל.

שתי ה״הפתעת״ של אתמול היו אולי ההפתעות הצפויות ביותר בטורניר. ספרד נראתה כבדה כבר במשחקים הקודמים, והתקשתה לשחק נגד הגנות צפופות. איטליה פישלה רק במשחק שכבר לא ממש קבע עבורה. ואני חושד כי הם אפילו ניסו לסיים במקום השני, שהיה מסדר להם על הנייר מסלול קל יותר לחצי הגמר. במקום זה הם קיבלו את ספרד בשמינית וגרמניה ברבע, אבל לא נראה לי שהם לחוצים במיוחד: האיטלקים אף פעם לא נבהלו מנבחרות גדולות. אולי אפילו להיפך – הם מרגישים מאוד בנוח נגד נבחרות שלוחצות אותם, ויודעים לעקוץ בזמן ולשמור על התוצאה. הרי יש להם זכויות יוצרים ופטנט רשום על השיטה.

שיר של קרח ואש

נוף איסלנדי. וסוסים גם.

נוף איסלנדי. וסוסים גם.

ועכשיו לחלק המענג יותר של הערב: אני לא מבין איך חסידיה השוטים של אנגליה נופלים שוב ושוב בפח הזה. לפני כל טורניר הם מלהגים כהרגלם על "אולי עכשיו הגיע הזמן" ועל "הדור המוכשר" שצמח שם, ושוב תולים תקוות משונות בשמנמן הוורדרד ההוא, וויין רוני, שיסחוב אותם על גבו הרחב אל הגביע. הרי זה כל כך מתבקש שהם יושפלו ויעופו, ואחרי הברקסיט זו לא רק קלישאה, זו ממש הרמה להנחתה לעורכי העיתונים ברחבי העולם.

אבל כאמור, גם אני וחמישיית האירו שלי, לא צפינו את גודל המחדל. איסלנד אמנם לא פראיירית, ולא נשכח שבדרך ליורו היא השפילה את הולנד פעמיים, והשיגה נצחונות יפים על צ'כיה וטורקיה, אבל עד שלא יוכח אחרת (כלומר, עד שהיא לא תייצר רצף של טורנירים מוצלחים) היא עדיין שייכת למועדון הנבחרות שאפשר לכנות בנימוס "אקזוטיות". לא בדקתי את זה עדיין, כי אני די עצלן, אבל אני די בטוח שזו הנבחרת מהמדינה הקטנה ביותר שאי פעם העפילה לרבע הגמר של טורניר גדול.

לכן, איך שלא נסתכל על זה, מדובר בהפתעה גדולה. והרי גם הפתעה צפויה, או רצויה, או מתבקשת, היא עדיין הפתעה. ואלה בדיוק הדברים שאנחנו מחכים להם בטורנירים האלה: המשחק בין אנגליה לאיסלנד היה לפחות בעיניי אחד המרתקים בטורניר – בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מתקשה להחזיק מעמד ולצפות במשחק שלם מהתחלה ועד הסוף. אבל אתמול ישבתי מרותק, כי מרגע השיוויון של איסלנד, הרגשתי שהולך להיות כאן סיפור גדול.  והאופן שבו האיסלנדים נטרלו את ההתקפות (הלא מאוד נחושות, למען האמת) של האנגלים, היה מרשים. שווה בהחלט את 5 האירו שהלכו לסוכנות ההימורים.

ואיך זה ייגמר נגד צרפת? איפה יעצרו האיסלנדים? הייתי מהמר, אבל נגמר לי הכסף לזה.

גירוש ספרד

SMSלאחר השער השני, ובדיעבד האחרון, של נבחרת צ'ילה נגד ספרד, שלח לי אחי את הסמס שכאן משמאל >>>
ואכן, נראה היה שאם ה-0:2 האדיר של צ'ילה יחזיק מעמד לתוך המחצית השנייה, יתחילו הספרדים לאבד סבלנות, להילחץ, ובאופן "טבעי" גם לכסח. למי שלא הבין, אני הימרתי על סרחיו ראמוס. שיהיה. הוא תמיד הימור בטוח לענייני כיסוחים וכרטיסים.

אבל בסביבות הדקה ה-70 שמתי לב לתופעה מוזרה (ואולי לא כל כך מוזרה): הספרדים לא איבדו את הראש, הם איבדו את החשק. נראה היה שהם פשוט מוותרים על המשחק, ושער שלישי של צ'ילה נראה באותו רגע סביר יותר. אני חוזר: אלופת העולם, אחת הנבחרות הטובות בעולם, עם שחקנים מהקבוצות הטובות בעולם, החליטה בסביבות הדקה ה-70 לוותר על משחק בפיגור לא-בלתי-עביר של 2:0. נראה לי שהאפשרות הקורצת לחזור מוקדם הביתה, אל המשפחות וחופשת הקיץ, עשתה את דרכה אל הרגליים של השחקנים.

זה מחזיר אותי לסוגייה שכבר התייחסתי אליה כבר בגביע העולם הקודם, וגם בפוסט שפרסמתי כאן ממש לפני הטורניר הנוכחי: לדעתי יש הרבה שחקנים, ובעיקר שחקנים מהשורה הראשונה, שפשוט לא מחוייבים מספיק לנבחרות שלהם, והיו מעדיפים, לו ניתנה להם הבחירה, לוותר לחלוטין על טורנירי הקיץ האלה, שלוקחים להם את החופשה ומסכנים את בריאותם ואת המשך הקריירה שלהם.
זה ההסבר הסביר היחיד, לטעמי, מדוע אלופת העולם מסיימת את הטורניר עוד לפני סיום שלב הבתים. ולא רק בטורניר הנוכחי – גם לפני ארבע שנים סיימה אלופת העולם דאז, איטליה, את הבית המוקדם במקום האחרון וללא ניצחון. וב-2002 – אלופת העולם ואירופה צרפת (מקום אחרון בבית, נקודה אחת) התבזתה קבל עם ועולם.

ואולי פעם הייתי מתעצבן. אבל כנראה שזו עוד אחת מההתפכחויות שאני חווה עם ההתבגרות: היינו אולי רוצים להאמין, ששחקנים תמיד רוצים לנצח, ותמיד ייתנו הכול במעמדים החשובים, וירוצו כאילו אין מחר עבור הקבוצה ועבור האוהדים, שעשו דרך ארוכה והוציאו המון כסף שאין להם רק כדי לראות אותם משחקים. אבל כנראה שיש לשחקנים דברים חשובים יותר בראש. ופעם אולי הייתי מגנה אותם על כך. היום אני קצת מבין אותם.

תורת הקבוצות

ויש לעניין הזה גם צד שני: שוב מוכח, אם באמת צריך להוכיח את זה, שהנבחרות ששחקניהן מחוייבים יותר לקבוצה ולקהל, מצליחות יותר בגביע העולמי. זה נשמע כמו קלישאה מובנת מאליה, אבל יש קלישאות שחייבות כנראה להיאמר. גרמניה, הולנד, צ'ילה, מקסיקו, קוסטה ריקה, בלגיה, ארה"ב – כל הנבחרות המצליחות והמעניינות של הטורניר עד כה, הן נבחרות קבוצתיות שמפגינות מחוייבות. ובכוונה השמטתי את את ברזיל וארגנטינה: הן לא מספיק קבוצתיות לטעמי, אבל יש להם שחקנים מספיק טובים כדי לפצות על זה. בינתיים.

ועל גרמניה אני לא כותב בינתיים. גם תורם יגיע.

האימפריה הספרדית

זהו. עכשיו באמת אפשר לשים על זה חותמת רשמית ומוחלטת: ספרד היא מעצמת-על בכדורגל. הנבחרת שסחבה על עצמה בעבר את התואר המעיק "הנבחרת הטובה ביותר בעולם שאף פעם לא זכתה בטורניר גדול", זוללת תארים בקצב של… ובכן, שלושה בארבע שנים – הישג חסר תקדים. נראה שהספרדים להוטים להשלים פערים מעשרות שנים שבהם התייחסו אליהם כלוזרים הגדולים ביותר של הכדורגל העולמי (התואר הזה עובר בינתיים, כך נראה, לגרמניה).

אבל לטעמי, הסיפור המעניין יותר של יורו 2012 הוא דווקא נבחרת איטליה. היא ממליכת המלכים הגדולה של הטורניר הזה – הרי הניצחון שלה על גרמניה בחצי הגמר, והתצוגה העלובה שלה בגמר עצמו, הם שסללו את הדרך לזכייה של ספרד.

איטליה ששיחקה מול ספרד היא אותה איטליה שניצחה את גרמניה. האזורי זו כנראה הנבחרת הכי עקבית ויציבה באירופה, שכבר עשרות שנים משחקת באותו סגנון: סוגרים מאחור, חונקים את היריבה, מבקיעים במתפרצת, וחוזרים לקו הביצורים כדי להגן על היתרון. איטליה שיחקה מול ספרד בגמר בדיוק כפי ששיחקה מול גרמניה בחצי: חיכתה לה מאחור וניסתה להבקיע במתפרצות, תוך התבססות על המסירות של פירלו והכישרון של באלוטלי.

ההבדל בין התוצאות של שני המשחקים הוא קודם כל בעייפות של שחקני איטליה, שבמשחק הגמר פשוט נפלו מהרגליים (ובמקרה של קייליני, המגן הפצוע, זו לא רק מליצה). ההבדל השני הוא בכך שספרד, בניגוד לגרמניה, השכילה לנצל את ההזדמנויות שלה ולעלות ליתרון. בכך היא הכריחה את איטליה ליזום, ואז התברר שהאיטלקים לא כל כך יודעים איך לעשות את זה. כך היה גם מול אנגליה ברבע הגמר: לאיטליה פשוט אין יותר מדי כלים יצירתיים והיא מתבססת בעיקר על התשת היריבה – טקטיקה בעייתית כאשר אתה מותש בעצמך, או כשמולך משחקת נבחרת צעירה וכשרונית כמו ספרד.

אבל ברור שכל זה לא גורע מההישג של ספרד. עם כל הביקורת עליה ועל סגנון המשחק שלה, בואו לא נשכח שזו היתה המועמדת העיקרית לתואר עוד לפני הטורניר. למרות שגם אני לא ממש נהניתי מספרד בטורניר הזה, אי אפשר להגיד עליה שאין לה דרך ואין לה שיטה. או לפחות – היא עקבית בסגנון שלה. למי שחושש שמא ההצלחה של ספרד תביא לכך שהמערך המוזר ונטול-החלוצים שלה ישתלט על הכדורגל העולמי, אין מה לדאוג: כנראה שניתן ליישם אותו רק עם השחקנים המסויימים שנמצאים כרגע בסגל הספרדי.

העשירים מתעשרים
אני חייב לציין שבשנים האחרונות חל שיפור עקבי ומבורך ברמה של הטורנירים הגדולים. אפשר היה להבחין בכך כבר בגביע העולם 2006, ומאז הרמה נמצאת בעלייה. פעם השלמנו מראש עם זה ש"כדורגל טוב לא נקבל" והיינו מתנחמים בהפתעות ובסינדרלות. משהו במגמה הזאת קצת השתנה: ביורו האחרון ראינו כדורגל ברמה גבוהה יחסית ושום הפתעות מסעירות. אני מייחס את שני הדברים לצמיחתם של מועדוני-על נוסח ריאל מדריד וברצלונה, ולפער העצום שקיים היום בין הליגות הגדולות לבינוניות באירופה.

ההצלחה העצומה של המועדונים הגדולים באירופה נותנת סוף סוף את אותותיה גם ברמת הנבחרות. מועדוני העל של הליגה הספרדית, הגרמנית, האיטלקית והאנגלית, נמצאים היום ביקום אחר בהשוואה לשאר העולם. הם האלה מפתחים בעקביות שיטות אימון ומשחק חדשות ומייצרים בכל דור שחקנים טובים יותר ויותר. הדבר משרת בסופו של דבר גם את הנבחרות הלאומיות – בעיקר את אלה של ספרד, גרמניה, איטליה ופורטוגל, ואולי גם הולנד וצרפת. יוצאת מן הכלל היא אנגליה, שההצלחה של המועדונים הגדולים שלה מתבססת באופן כמעט מוחלט על שחקנים שאינם אנגלים. אפשר לומר שההצלחה של הפרמיירליג ומועדוניה, משרתת את כל הנבחרות הגדולות חוץ מאשר את אנגליה עצמה. בקיצור, למי שתוהה למה ספרד, פורטוגל, גרמניה ואיטליה הן מועמדות לגיטימיות לזכייה בכל טורניר ואנגליה לא – זה ההסבר. כל עוד המגמה הזאת תימשך, נקבל פחות הפתעות בטורנירים הגדולים, אבל לפחות נוכל להתנחם בכדורגל טוב יותר.