ארכיון תגית: נבחרת גרמניה

מה שבע

גביע מתנפח כבר יש לי. בקרוב הדבר האמיתי?

גביע מתנפח כבר יש לי. בקרוב הדבר האמיתי?

אני בטח אצא עכשיו האיש הכי פרובינציאלי בעולם, אבל במחצית המשחק הבלתי-נשכח אמש בין נבחרת גרמניה לנבחרת ברזיל, במצב של 0:5, הדהדו בזכרוני שני משחקים מהעבר: ה-0:5 של מכבי חיפה על מכבי ת״א ב-1994, וה-0:5 של נבחרת ישראל על אוסטריה ב-1999.

מה שמשותף למשחקים האלה זו לא רק התוצאה הגבוהה שהושגה במשחק חשוב וקובע, אלא העובדה שלפני המשחק כל קבוצה נראתה כמסוגלת לנצח את יריבתה, וכל תוצאה נראתה אפשרית, חוץ מהתוצאה שהושגה בפועל.

השותף הגרמני שלי לדירה אמר לי אתמול בלילה שזה היה משחק שהוא יספר עליו לנכדים שלו. משהו שזוכרים לכל החיים. ואני כמובן מבין היטב על מה הוא מדבר. עובדה: גם בעודי יושב בפאב בברלין ותופס את הראש לנוכח הקונצרט הגרמני בבלו הוריזונטה, הזיכרון הראשון שעולה לי לראש הוא החמישייה ההיא של מכבי חיפה, כאילו לא חלפו 20 שנה מאז.
ואולי אני באמת סתם פרובינציאל.

והזיכרון שלי עוד קצר יחסית לזה של הברזילאים. ב-1950, בטורניר שהתקיים בברזיל, הם הפסידו בגמר לאורוגוואי, באחד המשחקים הטראומטיים בתולדות הנבחרת. גם אחרי 64 שנים הם עדיין מחפשים איך למחוק את החרפה הזאת. וכפי שכתבו כבר לפני: אתמול הם הצליחו.

עוד סח לי השותף, כי הוא מעולם לא חווה דבר כזה בכדורגל. כן, היתה בימי חיינו הזכייה של גרמניה באליפות העולם ב-1990 ובאליפות אירופה ב-1996, אבל כמשחק יחיד, בערב אחד – כזה דבר לא היה לגרמנים כנראה מעולם.
ואם חושבים על כך, זה הגיוני: נבחרת שנמצא בטופ העולמי, למעשה מספקת לאוהדיה בעיקר אכזבות (!). תחשבו על זה: בגרמניה, בכל פעם שהנבחרת לא חוזרת עם תואר – האירופאי או העולמי – זו אכזבה. ולכן המשחק הזה, והתוצאה הזאת, כל כך משמעותית וכל כך מרגשת עבור הגרמנים.
אז הנה, התאמצנו ומצאנו משהו שישראל כבר השיגה בכדורגל וגרמניה עדיין לא. עד אתמול.

לי כל שנאפס נושא מזכרת

אנקדוטה קטנה: בפאב שבו צפיתי במשחק אמש נהוג לחלק ללקוחות בקבוקון שנאפס קטן על כל שער לטובת הקבוצה "שלנו" (בדרך כלל זו הרטה, אתמול זו היתה כמובן הנאציונאלמאנשאפט). בערך בשער הרביעי או החמישי נגמרו להם הבקבוקונים במלאי, אז הם עברו לחלק את השנאפס בכוסיות.
בקיצור, מי שהגיע לשם אתמול, בכלל לא היה צריך לקנות אלכוהול, הוא היה יכול לתפוס יופי של ראש רק בזכות ערימת הגולים של מולר ושות'.

החטא הקדמון

המשחק אמש הפגיש שתי נבחרות ששינו את פניהן בעשורים האחרונים (מפגש שני בלבד בגביע העולם לשתי הענקיות הללו, הקודם היה בגמר של 2002). התייחסתי לכך בפוסט קודם לגבי נבחרת ברזיל: למודי אכזבות בשנים 1974-1994, החליטו שם לנטוש את ה"ז'וגו בוניטו" ("המשחק היפה") שלהם, זה שהפך אותם לאהובים כל כך בכל העולם, לטובת כדורגל קשוח, מבוקר, "טקטי" או במילה אחת: גרמני.
הגרמנים עשו מהלך הפוך בעשור האחרון: זנחו את הכדורגל ה"גרמני" ועברו לשחק… ובכן, ז'וגו בוניטו. זה עדיין כדורגל מאוד גרמני – קבוצתי, מאורגן, כל שחקן יודע את מקומו ותפקידו – אבל הרבה יותר יפה לעין.

גם מהבחינה הזאת המשחק אמש היה מרתק: שני הקווים הכמעט מקבילים הללו נפגשו אתמול לקרב שבא לתת מענה לשאלה, דרכו של מי נכונה וטובה יותר. התשובה הדהדה בכל רחבי העולם. גרמניה של היום משחקת יפה יותר, אבל היא לא שינתה את המהות שלה ולא זנחה את השורשים שלה ואת העקרונות הבלתי-מתפשרים של ספורטיביות, קבוצתיות, סדר, ארגון וכל אלה. לעומתה, נבחרת ברזיל בעטה במורשת שלה, זרקה לפח את יסודותיה וירקה בפרצופם של מאות מיליוני אוהדים. וכדי להוסיף חטא על פשע – גם לא היססה לחרוג מגבולות הקשיחות אל תחומי הכסאח וחוסר הספורטיביות (ע"ע רבע הגמר מול קולומביה). והיא עושה את זה כבר למעלה מ-20 שנה. זה אמנם הביא לה שני גביעים, לא נכחיש, אבל זה גם מה שהביא לה את ההשפלה האיומה אמש.

טוטאל פוטבול (אבל לא מה שאתם חושבים)

דבר אחד בכל זאת לא השתנה (ולא ישתנה כנראה) בברזיל: הגישה הטוטאלית לכדורגל. לא ברמה המקצועית, ברמה הרגשית. יש בזה משהו ששובה את הלב, אבל גם זה אחד משורשי התבוסה אמש. לטעמי, ברזיל הפסידה את המשחק לגרמניה ברגע שניימאר נפצע. לא בגלל שהוא כה חיוני לקבוצה (הוא שחקן חשוב, הכי חשוב, אבל בנבחרות גדולות ומוכשרות אמור להיות תחליף לכל אחד. ראו מקרה מרקו רויס בגרמניה), אלא בגלל הפסטיבל ההיסטרי סביב הפציעה שלו, שבשיאה החזיקו דויד לואיז וז'וליו סזאר את החולצה מספר 10 בזמן שירת ההמנון. מה זה הדבר הזה?! הלו, האיש לא מת עדיין! וכשהנבחרת מתעקשת להפוך את היעדרו של האיש לאישיו כה מרכזי, זה באמת הופך לאישיו המרכזי ואז החיסרון שלו באמת מורגש. וברזיל אכן נראתה אתמול כאילו היו לה פחות שחקנים על המגרש לעומת גרמניה.

לא נוצץ, אבל זהב טהור

מם של קלוזה. שחקן מבריק, הממים שלו קצת פחות.

מם של קלוזה. חלוץ מבריק, הממים קצת פחות.

הוא עשה את זה. כאילו ה-1:7 לא היה מספיק משפיל, בא מירוסלב קלוזה ושבר את השיא של רונאלדו דווקא נגד ברזיל. מה שאני אוהב בקלוזה ובשיא שלו, זה שהם מסמלים בדיוק את מה שאנשים אוהבים בכדורגל –  לא צריך להיות בנוי לתלפיות או הר של שרירים כדי להיות אחד הגדולים בכל הזמנים. קלוזה הוא סופרסטאר ענק, כמובן, אבל הוא לא שחקן מהסוג של רונאלדו (הברזילאי והפורטוגלי), או פלה או מראדונה, או אפילו תומס מולר. הוא לא נוצץ, והגולים שלו פשוטים ולא וירטואוזיים. הוא פשוט מקצוען שעושה את העבודה שלו וכובש. בצרורות. ובמקום ובזמן הנכון. בצניעות, בשקט, בלי צלצולים, בלי פוזות מגוחכות למצלמות ובלי ציוצים פרובוקטיביים בטוויטר. היי, מתי ראיתם בפייסבוק ממים על קלוזה? דווקא האנטי-כוכבות שלו עושה אותו לכוכב כזה גדול בעיניי.

(בתמונה משמאל: קלוזה-מם שטרחתי ומצאתי בגוגל-תמונות. אל תרוצו לחפש, כמעט כל האחרים מבוססים על אותו משחק מילים מעיק).

המצב

שנייה לפני סיום, אני חש צורך להתייחס גם למצב בישראל: אני לא נוהג לכתוב על הנעשה במזרח התיכון – לא כאן, לא בבלוגים אחרים ולא ברשתות החברתיות – פשוט כי אני חושב שזה לא מנומס ומרגיז את הבריות, לשבת בחו"ל ולמתוח ביקורת על הנעשה במולדת (אם כי לאנשים משום מה אין בעיה עם זה שאנשים יושבים בחו"ל ומשבחים את המדינה… אבל לא משנה). אבל הפעם ארשה לעצמי התייחסות קצרה, שגם רלבנטית לעניין שכאן למעלה. כששיתפתי את חבריי בתמונות מברלין – כולל זו המקסימה בראש הפוסט – שלחה לימישהי הודעה: "אנחנו בממ"ד ואתה מתעסק בשטויות?". לא התאפקתי ועניתי לה (וגם האלכוהול תרם את תרומתו): "סליחה, אבל מי שמתעסק בשטויות זה אתם ולא אני. ותחשבי על זה".
ותחשבו על זה גם אתם.
וזה כל מה שיש לי להגיד על הנושא.

שער ליקום מקביל

חוזרים לשנות ה-90 בשער ברנדנבורג

חוזרים לשנות ה-90 בשער ברנדנבורג

במחצית המשחק בין גרמניה לגאנה, בהקרנה הפומבית בשער ברנדנבורג, קיבלו ההמונים שבאו לצפות בצוותא במשחק, הופעה של ההרכב הצעיר והמבטיח Right Said Fred. זה נראה כמו המשך הולם למחצית הראשונה, שבה גרמניה נראתה כמו גירסת שנות ה-90 שלה: כבדה, איטית, טקטית במובן הרע של המילה, וחסרת מעוף ויצירתיות. חשדתי שמה נפלתי דרך חור תולעת ונחתתי 20 שנה אחורה.

ההופעה של הפרדים היתה גם האות שלי לנטוש את המתחם הצפוף והמחניק ולחפש לי מקום נוח יותר לעקוב בו אחר המשחק. מצאתי בר ספורט שהיה מלא באסייתים כלשהם (סליחה, אני לא מבדיל בין סינים ויפנים וקוריאנים ווייטנאמים, וגם אתם לא), מאופרים בצבעי שחור-אדום-זהב ושעודדו באדיקות את נבחרת גרמניה. אני באמת מתחיל מתחיל לחשוב ברצינות ששער ברנדנבורג הוא בעצם פורטל ליקום מקביל ומוזר במיוחד. מה קורה פה? אני רוצה הביתה!

טוב, המחצית השנייה כבר היתה סיפור אחר לגמרי. הפרשנויות של אחרי המשחק גרסו כי במחצית הזאת קיבלנו את המשחק הכי טוב עד כה של הגביע העולמי. אני לא כל כך מתעסק בקביעות מהסוג הזה, אבל אכן היה משחק מותח ומסעיר, שיכול היה להיות מוכרע לכל צד, ולכן התיקו בהחלט שיקף את מהלכו.

השיא של מירו

בגביע העולמי לפני ארבע שנים, כשמירוסלב קלוזה הורחק בכרטיס אדום טפשי במחצית הראשונה של המשחק השני (ובכך הורחק גם מהמשחק הבא), חשבתי שבכך נסתם הגולל על הסיכוי שלו לשבור את שיא הכיבושים של רונאלדו. הייתי מאוכזב מההרחקה הזאת יותר מאשר מההפסד של גרמניה במשחק (1:0 לסרביה).

אפשר היה לחשוב שיואכים לב צירף את מירו לסגל, רק כדי לתת לו הזדמנות אחרונה לשבור את השיא (וגם את שיא ההופעות בגביע העולמי של לותר מתיאוס, אם כבר). אבל בנבחרת גרמניה לא מתעסקים בגימיקים. קלוזה בסגל כי הוא שחקן נפלא שמכריע משחקים. ועובדה היא כי לב שלח אותו למערכה במצב של פיגור כדי להציל את המולדת (טוב, הוא בעצם נולד בפולין, אבל הבנתם), וזה בדיוק מה שהוא עשה, עם השפיץ של הנעל ברגע הנכון ובמקום הנכון. העובדה שהוא השווה עם השער הזה את השיא של רונאלדו (וגם הגיע ל-70 כיבושים בנבחרת) היא "רק" בונוס משמח במיוחד.

המזל הולך עם הטובים יותר

פינת הסמסים היומית: לפני ארגנטינה-איראן, קיבלתי מאחי את צמד ההודעות הבאות:

SMS-Argentina-Iran

בתוספת הזמן של המשחק כבר הרמתי את הטלפון כדי לסמס לו, שאמנם נגמר 0:0, אבל דווקא נהניתי. במיוחד מהמשחק האמיץ  והחכם של האיראנים, וגם מאוזלת רגלה של ארגנטינה. ואז הגיע הגמד ושחרר את השמאלית המסובבת שלו לרשת (ומי האידיוט שמשאיר אותו פנוי אותו לבעיטה אלכסונית ברגל שמאל, כאילו הוא לא ראה מימיו משחק של ברצלונה?).
אני אוהב את המשפט "המזל הולך עם הטובים", כי הוא רומז שלמעשה, אין דבר כזה מזל עיוור וגחמני – רק מי שמתאמץ ורוצה והוא גם מוכשר במידה סבירה, נהנה לעיתים קרובות ממה שאנשים נוהגים לכנות "מזל". לדעתי יש לארגנטינה מספיק מה"מזל" הזה כדי ללכת עד הסוף. היא לא קבוצה טובה, לטעמי, אלא אוסף של אינדיבידואלים טובים, אבל יש לה את מסי, שיש לו מספיק כישרון ברגליים כדי להפוך נבחרת טובה לנבחרת עם "מזל". יש לארגנטינה מזל שיש להם אותו.

ומה לגבי האיראנים? שגם רצו והשתדלו והתאמצו ושיחקו נהדר? מה עם המזל שלהם? טוב, קבלו עדכון לפסוק: "המזל הולך עם הטובים יותר".
ואם נחזור רגע לסמס ההוא, אז לשתיהן הגיע לנצח.

הופה, אפרופו מזל, הרי ידיעה שהתקבלה זה עתה >> (כנסו כנסו)

בין איטליה לברזיל

רייט סד פרד המקורי מגלה עניין במשחק של ניגריה ובוסניה

רייט סד פרד המקורי מגלה עניין במשחק של ניגריה ובוסניה

זה אולי טורניר הגביע העולמי המהנה ביותר מאז שאני זוכר את עצמי.
בעבר היתה איזו הסכמה מדכדכת, שהמשחקים בטורנירים האלה לא ״אמורים״ להתעלות לרמה גבוהה, ולא היו חסרים הסברים לכך: התשישות של השחקנים אחרי העונה הקשה; חוסר התיאום בין שחקנים שמגיעים מליגות שונות ולא רגילים לשחק ביחד; האגו של הכוכבים וחוסר הסמכותיות של המאמנים; מזג האוויר וכו׳ וכו׳.

לאחרונה הגעתי להמסקנה שה״אחראי״ לתובנה הזאת הוא הגביע העולמי של איטליה 90׳, שהיה, ועל כך אין ויכוח, הגרוע ביותר אי פעם. למעשה, כשאני משחזר לאחור, חוץ מהטורניר המחריד ההוא, שהיווה סוג של נקודת שבר או קו פרשת מים, כל הטורנירים שלאחריו היו מהנים למדי, והרמה הכללית, כמו גם ממוצע השערים, נמצאים במגמת עלייה. אפשר אולי להגיד שבברזיל 2014 השתחררנו סופית (טוב, אולי זה רק אני) מהטראומה של איטליה 1990.

ונסיים עם פינת מירוק המצפון היומית, כי באמת שקשה להתעלם מהעוולות – קטע סאטירי חריף במיוחד על ארגון THIEFA (אהבתי את משחק המילים):

בנימה אופטימית זו

לא צפיתי אמש במשחק של נבחרת ישראל נגד פורטוגל. אם כבר משחק חסר חשיבות, העדפתי את זה של גרמניה נגד אירלנד, וכמובן שהעדפתי לצפות במשחק בטלויזיה בפאב, בחברת אוהדים אמיתיים (ושתויים), מאשר בבית, על מסך מחשב, עם סטרימינג מקרטע בחברת שני חתולים ישנוניים (שאדישותם לעניין הולמת היטב את חשיבותם, או אי-חשיבותם, של המשחקים).

נתחיל מגרמניה.
ובכן, מדובר בנבחרת (גילוי מסעיר בעוד 3… 2… 1…) מאוד מפחידה. גם בהרכב החסר והמוזר שבו עלתה למשחק. גרמניה היתה זקוקה לניצחון כדי להבטיח באופן רשמי וסופי את עלייתה לגביע העולם. והגרמנים, כרגיל, התייחסו ברצינות תהומית לעניין, ופתחו את המשחק בלחץ, השיגו את השער שלהם, ואז המשיכו ללחוץ וללחוץ… ובכן, עד סוף המשחק (נגמר 0:3). עכשיו אפשר להתחיל לברר מחירי כרטיסי טיסה לריו.

מזמן לא ראיתי משחק כה חד-צדדי במוקדמות גביע העולם (כלומר, משחק כה חד-צדדי בין שתי נבחרות אמיתיות – לא איי פארו, ליכטנשטיין, סן מרינו וכיו"ב). אמנם אירלנד של היום הרבה פחות ״טראבל-מייקרית״ משהיתה עד לא מזמן, אבל יש לה מסורת של אחת שעושה צרות לנבחרות הגדולות. אז או שהיא איבדה את זה לחלוטין, או שהמכבש הגרמני ביטל אותה לחלוטין. אני מאמין ששתי התשובות נכונות.

ג'וני לוגן שר את ההמנון האירי

ג'וני לוגן שר את ההמנון . מחריד.

האמת, אולי הם לא הצליחו לצאת מההלם מזה שהגרמנים הטריחו עד לקלן את ג׳וני לוגן, כדי שישיר את ההמנון האירי. כן, זה היה מחריד כמו שזה נשמע.

בסיום המשחק קלטו המצלמות את רובי קין הנסער (שישב על הספסל ולא שותף במשחק) בא בטענות כלשהן ליואכים לב, מאמן גרמניה. האמת, אני לא יודע על מה יצאו העצבים של קין – אף אחד לא גזל מאירלנד שום דבר במשחק הזה. היא פשוט לא הגיעה אליו.  ואולי רובי ידידנו בכלל התעצבן כי לא הצליח לקבל חתימה מג'וני לוגן. כנראה שלעולם לא נדע.

ומהגרמנים, לנבחרת של "הגרמני".
כיוון שאני אדם אופטימי מטבעי, אנסה לסכם בנימה חיובית את הקמפיין של ישראל במוקדמות גביע העולם.
ראשית, ישראל תסיים את הבית במקום השלישי, שזה, אם להיות ריאליים, בדיוק מקומה ביבשת – באמצע, בפער סביר (וכנראה בלתי ניתן לגישור בדור הקרוב) מהדרג הראשון והשני. כלומר, לא התקדמנו אבל גם לא נסוגנו. שמרנו על מקומנו. זה יפה. באמת. בלי ציניות.

אם לשמור על הקו הריאלי, ישראל לא תוכל להעפיל לטורניר גדול כל עוד נבחרות מהקליבר של פורטוגל ורוסיה יוגרלו איתה באותו בית. לקראת הקמפיינים הבאים, נצטרך פשוט לחכות בסבלנות להגרלה קצת יותר סלחנית, נגיד כמו בית ה' המוזר-משהו (שכולל את שוויץ, איסלנד, סלובניה, נורווגיה, אלבניה וקפריסין – אולי הבית הכי שוויוני בטורניר). כמובן שעדיף להשקיע בנוער, בתשתיות, במתקנים וכאלה, אבל כאמור – אני ריאלי, ואני רוצה לראות את ישראל בטורניר גדול עוד בימי חיי. אז אני בונה על הגרלה נוחה וקצת מזל, ולא על כך שהכדורגל הישראל יהפוך בעתיד הנראה לעין למקבילו השוודי, או הדני, או השווייצרי.

לפחות חרטנו עוד הישג "מרשים" על לוח ההישגים המצ'וקמק שלנו – שתי תוצאות תיקו מול פורטוגל! נשמע כאילו נטשתי את הקו הקודם ועברתי לנימה סרקסטית יותר, אז לא ממש – אני באמת חושב שמדובר בהישג יפה ומרשים ומכובד.

אבל האמת היא, כשבוחנים את ההישג הזה מקרוב, הוא לא כל כל מרשים.
התיקו 3:3 ברמת גן? ללא ספק אחד המשחקים הטובים והמרתקים (והמשוגעים) של ישראל אי פעם, אבל להוביל 1:3 בבית ולא לנצח – זו לוזריות לשמה. זו היתה הנקודה הקריטית, שבה יכלה ישראל להתעלות מעל מקומה הטבעי (הנבחרת השלישית בטיבה בבית, כאמור) ולאיים (נניח) על אחד משני המקומות הראשונים. זה לא קרה, ולכן ישראל שומרת על מקומה בדרג השלישי, ואני חוזר למה שאמרתי קודם: ביצרנו וחיזקנו את מקומנו בדרג הזה, ולא התקדמנו מילימטר.

וה-1:1 אמש? לי הוא מזכיר יותר מכל את הניצחון (הסנסציוני?) 1:2 על רוסיה במוקדמות אליפות אירופה 2008. ללא ספק הישג מרשים, אבל בגארבג' טיים. כן, כמו הניצחון המיתולוגי ההוא על צרפת. כאלה אנחנו וכאלה כנראה גם נישאר – אלופי העולם במשחקים חסרי חשיבות.

אבל הבטחתי סיכום חיובי, ולכן אסיים בזה: בכל זאת, לא היינו ניצבים חסרי חשיבות בבית הזה. הנה, דפקנו את פורטוגל. בדיוק כמו את צרפת בשעתה, וכמו את רוסיה בקמפיין מוקדמות יורו 2008. וגם החזרנו את החוב לרוסיה. אותי זה מספק.