ארכיון תגית: נבחרת ברזיל

מה שבע

גביע מתנפח כבר יש לי. בקרוב הדבר האמיתי?

גביע מתנפח כבר יש לי. בקרוב הדבר האמיתי?

אני בטח אצא עכשיו האיש הכי פרובינציאלי בעולם, אבל במחצית המשחק הבלתי-נשכח אמש בין נבחרת גרמניה לנבחרת ברזיל, במצב של 0:5, הדהדו בזכרוני שני משחקים מהעבר: ה-0:5 של מכבי חיפה על מכבי ת״א ב-1994, וה-0:5 של נבחרת ישראל על אוסטריה ב-1999.

מה שמשותף למשחקים האלה זו לא רק התוצאה הגבוהה שהושגה במשחק חשוב וקובע, אלא העובדה שלפני המשחק כל קבוצה נראתה כמסוגלת לנצח את יריבתה, וכל תוצאה נראתה אפשרית, חוץ מהתוצאה שהושגה בפועל.

השותף הגרמני שלי לדירה אמר לי אתמול בלילה שזה היה משחק שהוא יספר עליו לנכדים שלו. משהו שזוכרים לכל החיים. ואני כמובן מבין היטב על מה הוא מדבר. עובדה: גם בעודי יושב בפאב בברלין ותופס את הראש לנוכח הקונצרט הגרמני בבלו הוריזונטה, הזיכרון הראשון שעולה לי לראש הוא החמישייה ההיא של מכבי חיפה, כאילו לא חלפו 20 שנה מאז.
ואולי אני באמת סתם פרובינציאל.

והזיכרון שלי עוד קצר יחסית לזה של הברזילאים. ב-1950, בטורניר שהתקיים בברזיל, הם הפסידו בגמר לאורוגוואי, באחד המשחקים הטראומטיים בתולדות הנבחרת. גם אחרי 64 שנים הם עדיין מחפשים איך למחוק את החרפה הזאת. וכפי שכתבו כבר לפני: אתמול הם הצליחו.

עוד סח לי השותף, כי הוא מעולם לא חווה דבר כזה בכדורגל. כן, היתה בימי חיינו הזכייה של גרמניה באליפות העולם ב-1990 ובאליפות אירופה ב-1996, אבל כמשחק יחיד, בערב אחד – כזה דבר לא היה לגרמנים כנראה מעולם.
ואם חושבים על כך, זה הגיוני: נבחרת שנמצא בטופ העולמי, למעשה מספקת לאוהדיה בעיקר אכזבות (!). תחשבו על זה: בגרמניה, בכל פעם שהנבחרת לא חוזרת עם תואר – האירופאי או העולמי – זו אכזבה. ולכן המשחק הזה, והתוצאה הזאת, כל כך משמעותית וכל כך מרגשת עבור הגרמנים.
אז הנה, התאמצנו ומצאנו משהו שישראל כבר השיגה בכדורגל וגרמניה עדיין לא. עד אתמול.

לי כל שנאפס נושא מזכרת

אנקדוטה קטנה: בפאב שבו צפיתי במשחק אמש נהוג לחלק ללקוחות בקבוקון שנאפס קטן על כל שער לטובת הקבוצה "שלנו" (בדרך כלל זו הרטה, אתמול זו היתה כמובן הנאציונאלמאנשאפט). בערך בשער הרביעי או החמישי נגמרו להם הבקבוקונים במלאי, אז הם עברו לחלק את השנאפס בכוסיות.
בקיצור, מי שהגיע לשם אתמול, בכלל לא היה צריך לקנות אלכוהול, הוא היה יכול לתפוס יופי של ראש רק בזכות ערימת הגולים של מולר ושות'.

החטא הקדמון

המשחק אמש הפגיש שתי נבחרות ששינו את פניהן בעשורים האחרונים (מפגש שני בלבד בגביע העולם לשתי הענקיות הללו, הקודם היה בגמר של 2002). התייחסתי לכך בפוסט קודם לגבי נבחרת ברזיל: למודי אכזבות בשנים 1974-1994, החליטו שם לנטוש את ה"ז'וגו בוניטו" ("המשחק היפה") שלהם, זה שהפך אותם לאהובים כל כך בכל העולם, לטובת כדורגל קשוח, מבוקר, "טקטי" או במילה אחת: גרמני.
הגרמנים עשו מהלך הפוך בעשור האחרון: זנחו את הכדורגל ה"גרמני" ועברו לשחק… ובכן, ז'וגו בוניטו. זה עדיין כדורגל מאוד גרמני – קבוצתי, מאורגן, כל שחקן יודע את מקומו ותפקידו – אבל הרבה יותר יפה לעין.

גם מהבחינה הזאת המשחק אמש היה מרתק: שני הקווים הכמעט מקבילים הללו נפגשו אתמול לקרב שבא לתת מענה לשאלה, דרכו של מי נכונה וטובה יותר. התשובה הדהדה בכל רחבי העולם. גרמניה של היום משחקת יפה יותר, אבל היא לא שינתה את המהות שלה ולא זנחה את השורשים שלה ואת העקרונות הבלתי-מתפשרים של ספורטיביות, קבוצתיות, סדר, ארגון וכל אלה. לעומתה, נבחרת ברזיל בעטה במורשת שלה, זרקה לפח את יסודותיה וירקה בפרצופם של מאות מיליוני אוהדים. וכדי להוסיף חטא על פשע – גם לא היססה לחרוג מגבולות הקשיחות אל תחומי הכסאח וחוסר הספורטיביות (ע"ע רבע הגמר מול קולומביה). והיא עושה את זה כבר למעלה מ-20 שנה. זה אמנם הביא לה שני גביעים, לא נכחיש, אבל זה גם מה שהביא לה את ההשפלה האיומה אמש.

טוטאל פוטבול (אבל לא מה שאתם חושבים)

דבר אחד בכל זאת לא השתנה (ולא ישתנה כנראה) בברזיל: הגישה הטוטאלית לכדורגל. לא ברמה המקצועית, ברמה הרגשית. יש בזה משהו ששובה את הלב, אבל גם זה אחד משורשי התבוסה אמש. לטעמי, ברזיל הפסידה את המשחק לגרמניה ברגע שניימאר נפצע. לא בגלל שהוא כה חיוני לקבוצה (הוא שחקן חשוב, הכי חשוב, אבל בנבחרות גדולות ומוכשרות אמור להיות תחליף לכל אחד. ראו מקרה מרקו רויס בגרמניה), אלא בגלל הפסטיבל ההיסטרי סביב הפציעה שלו, שבשיאה החזיקו דויד לואיז וז'וליו סזאר את החולצה מספר 10 בזמן שירת ההמנון. מה זה הדבר הזה?! הלו, האיש לא מת עדיין! וכשהנבחרת מתעקשת להפוך את היעדרו של האיש לאישיו כה מרכזי, זה באמת הופך לאישיו המרכזי ואז החיסרון שלו באמת מורגש. וברזיל אכן נראתה אתמול כאילו היו לה פחות שחקנים על המגרש לעומת גרמניה.

לא נוצץ, אבל זהב טהור

מם של קלוזה. שחקן מבריק, הממים שלו קצת פחות.

מם של קלוזה. חלוץ מבריק, הממים קצת פחות.

הוא עשה את זה. כאילו ה-1:7 לא היה מספיק משפיל, בא מירוסלב קלוזה ושבר את השיא של רונאלדו דווקא נגד ברזיל. מה שאני אוהב בקלוזה ובשיא שלו, זה שהם מסמלים בדיוק את מה שאנשים אוהבים בכדורגל –  לא צריך להיות בנוי לתלפיות או הר של שרירים כדי להיות אחד הגדולים בכל הזמנים. קלוזה הוא סופרסטאר ענק, כמובן, אבל הוא לא שחקן מהסוג של רונאלדו (הברזילאי והפורטוגלי), או פלה או מראדונה, או אפילו תומס מולר. הוא לא נוצץ, והגולים שלו פשוטים ולא וירטואוזיים. הוא פשוט מקצוען שעושה את העבודה שלו וכובש. בצרורות. ובמקום ובזמן הנכון. בצניעות, בשקט, בלי צלצולים, בלי פוזות מגוחכות למצלמות ובלי ציוצים פרובוקטיביים בטוויטר. היי, מתי ראיתם בפייסבוק ממים על קלוזה? דווקא האנטי-כוכבות שלו עושה אותו לכוכב כזה גדול בעיניי.

(בתמונה משמאל: קלוזה-מם שטרחתי ומצאתי בגוגל-תמונות. אל תרוצו לחפש, כמעט כל האחרים מבוססים על אותו משחק מילים מעיק).

המצב

שנייה לפני סיום, אני חש צורך להתייחס גם למצב בישראל: אני לא נוהג לכתוב על הנעשה במזרח התיכון – לא כאן, לא בבלוגים אחרים ולא ברשתות החברתיות – פשוט כי אני חושב שזה לא מנומס ומרגיז את הבריות, לשבת בחו"ל ולמתוח ביקורת על הנעשה במולדת (אם כי לאנשים משום מה אין בעיה עם זה שאנשים יושבים בחו"ל ומשבחים את המדינה… אבל לא משנה). אבל הפעם ארשה לעצמי התייחסות קצרה, שגם רלבנטית לעניין שכאן למעלה. כששיתפתי את חבריי בתמונות מברלין – כולל זו המקסימה בראש הפוסט – שלחה לימישהי הודעה: "אנחנו בממ"ד ואתה מתעסק בשטויות?". לא התאפקתי ועניתי לה (וגם האלכוהול תרם את תרומתו): "סליחה, אבל מי שמתעסק בשטויות זה אתם ולא אני. ותחשבי על זה".
ותחשבו על זה גם אתם.
וזה כל מה שיש לי להגיד על הנושא.

החטא ועונשו

קארמה היא ביטץ'לפני תחילת טורניר הגביע העולמי, הימרתי על ברזיל כמי שתניף את הגביע בסיומו. הנבחרת לא נראתה מרשימה במיוחד, אבל התנאים הסביבתיים לטובתה: קהל ביתי חם ותומך, קצת שיפוט ביתי, תנאי אקלים קשים עבור היריבות וכו'. ועם ההימור, ועל אף סלידתי הידועה מנבחרת ברזיל, השתנה קצת גם הסטייט-אוף-מיינד שלי: אולי באמת מגיע להם.

עד אתמול.
במהלך הטורניר, ברזיל לא הציגה כדורגל מרשים במיוחד, אבל הוכיחה עליונות על היריבות שלה וניצחה בזכות. גם אתמול היא היתה במשך רוב המשחק טובה יותר מקולומביה, אבל סגנון המשחק האלים, הכסאח והפרובוקציות, לוקחים ממנה כל קרדיט שחשבתי לתת לה.

אני לא מבין מדוע ברזיל נגררת פעם אחר פעם, טורניר אחר טורניר, לסגנון משחק מבאס כזה, שמתאים לנבחרת אנדרדוגית, לא לכזאת שמשחר ימי הכדורגל נחשבת בין הטובות בעולם. היא פשוט לא זקוקה לזה (וגם לא לעזרה של השופט, שאתמול רשם שיא חדש של עליבות שיפוטית). לכדורגל הברזילאי יש דימוי "שמח" ואטרקטיבי, קבוצתי ומהנה, שתמיד מיגנט אליו מיליוני ברחבי העולם, אבל האמת היא שהיום אין לי מושג על מה הדימוי הזה מבוסס. מאז שאני זוכר את עצמי, נבחרת ברזיל משחקת כפי שהיא משחקת בטורניר הזה: קשוחה, לוחמנית, "טקטית". תמיד, אבל תמיד, הנבחרת מורכבת מחבורה של "חוטבי עצים ושואבי מים", עם כמה "פנטזיונרים" לקישוט – אם זה רומאריו, רונאלדו ורונאלדיניו בשעתם, ואם זה ניימאר היום.

אולי הכשלונות שהיא חוותה מאז הזכייה ב-1970, ועד גביע העולם 1990 (הדחה משפילה בשמינית מול ארגנטינה), הביאו את הברזילאים להסיק מסקנות ולהתבסס על סגנון משחק יותר קשוח ופחות "שמח". זה השתלם להם ב-1994 (ניצחון בגמר בפנדלים), ב-1998 (הגיעו עד הגמר אך הפסידו לצרפת), וב-2002 (0:2 בגמר על גרמניה).
בגביע העולמי יש תמיד חשודות מיידיות שנחשבות לכאלה ש"מקלקלות" את ההצגה בשל כדורגל מעיק ומשעמם: איטליה, יוון, אנגליה, גרמניה-של-פעם (וגם של אתמול, למען האמת) וכו'. איכשהו, ברזיל תמיד חומקת מהביקורת הזאת, למרות שהיא המשעממת והמבאסת הגדולה מכולם.

אבל משחק טקטי ומבוקר הוא לא חטא. אם הוא מבוצע כהלכה, הוא יכול להיות גם יפה לעין בדרכו. עניין של טעם. אבל משחק פרוע ואלים כמו אתמול – הוא חטא ועוד איך, והעונש לא איחר לבוא עם הפציעה הקשה של ניימאר. למרבה הצער, העונש הוא לא רק של נבחרת ברזיל והאדון פליפה סקולארי, העונש הוא של עשרות מיליוני אוהדים ברחבי העולם, ושל האנשים שקנו כרטיס במיוחד כדי לראות אותו מלהטט. קארמה איז א ביטץ', מר סקולארי.
ועכשיו, להשלמת העונש, תתכבד נבחרת גרמניה להעיף את חבורת הכסחנים הזאת מהטורניר.

טעם של פעם

לא אהבתי את איך שנבחרת גרמניה שיחקה אתמול, אבל הבוקר הצליח שותפי הגרמני לדירה לשנות את דעתי: אני אמרתי שגרמניה של אתמול נראתה (שוב) כמו גרמניה של פעם. הוא הסכים, אבל הצביע על כך שהיא שיחקה באחריות, לא איבדה את הראש, הכניסה גול אחד ואז נתנה לצרפתים להתרסק שוב ושוב על חומות ההגנה שלה. וכשזאת לא תפקדה, המעוז האחרון – מנואל נוייר – היה שם כדי לחסום את הבעיטות של קארים בנזמה. וזה בדיוק סגנון המשחק שנדרש בשלבים האלה של הטורניר – אחראי ומאורגן. בואו לא נשכח, שבפעם האחרונה שגרמניה זכתה בגביע העולמי, כך בדיוק היא שיחקה.
אם יש צדק בכדורגל (ולצערי אין), האחריות והמשחק ההוגן של גרמניה יגברו בחצי הגמר על הכסאח והפרובוקציות של ברזיל.

בסוף הגרמנים מנצחים

רגע לפני משחקי חצי הגמר, אני כבר יכול לומר שקיבלנו את אחד מגביעי העולם היותר טובים ומוצלחים שהיו. לפחות מבין אלה שאני זוכר באופן אישי. הוא אמנם התחיל קצת חלש, אבל עם שלבי הנוקאאוט הגיע גם הכדורגל. והרי בדרך כלל זה הפוך. ולא פחות חשוב: מבין הנבחרות שהגיעו לחצי הגמר, לפחות שלוש הן הראויות ביותר להיות במעמד הזה.

לטעמי, המדד לטורניר מוצלח אינו בהכרח רמת הכדורגל, אלא רמת הספורטיביות שלו – גם מבחינת ההוגנות של המשחק,  אבל בעיקר כאשר יש תחושה ש"הטובים מנצחים" וש"הרעים מפסידים". הנבחרות שהגיעו לחצי הגמר, עונות לדעתי על קריטריון ה"טובות", בעוד אלה שהודחו ברבע, אפילו אם היו פייבוריטיות ברורות לזכייה בטורניר, הודחו בצדק.

צופים בהולנד-ברזיל בפאב באמסטרדםאת המשחק בין ברזיל להולנד ראיתי בפאב באמסטרדם. למרות שלפני ובמהלך המשחק העריתי לקרבי משהו בשכונה של 3 ליטר בירה, דבר אחד אני זוכר בוודאות: האיפוק היחסי בו התקבל הניצחון המרשים על ברזיל בקרב יושבי הפאבים של אמסטרדם. כשיצאנו לרחוב מתנדנדים קמעה, הצבע הכתום אמנם שלט, צעקות ותקיעות ווווזלה עלו מפה ומשם, אך קשה לומר שהיתה השתוללות המונית ברחובות. אולי זו העובדה שמרבית האנשים שהסתובבו ברחוב היו בעצם תיירים טרמפיסטים, אבל אני מייחס את זה גם לתחושה שהעבודה עדיין לא הושלמה ומודבר רק על עוד שלב בדרך.

וזה, בתמצית, מה שמאפיין לדעתי את ארבע הנבחרות שהגיעו לחצי הגמר – השקט, הצניעות והשמירה על פרופורציות. הולנד, אורוגוואי, גרמניה וספרד, אף אחת מהן לא היתה מכריזה על אבל לאומי אילו היתה מודחת ברבע הגמר. ומנגד, הן לא יוצאות מגדרן לנוכח ההעפלה לחצי הגמר. ספורט לטעמי אינו רק מאבק פיזי, אלא גם מאבק של ערכים, ולכן זה תמיד משמח לראות את הצנועים מנצחים ואת היהירים הולכים הביתה בבושת פנים.

גם ברזיל וגם ארגנטינה חטאו באחד החטאים הקשים של הספורט ובכלל: יוהרה. מה שתמיד מאפיין את הנבחרות האלה, זה היחס הטוטאלי לכדורגל – אנחנו באים לזכות בגביע, וכל דבר אחר הוא כישלון. הגישה הזאת מובילה להתנהלות חסרת פרופורציות (החגיגות המוגזמות של נבחרת ארגנטינה אחרי כל ניצחון, אפילו אם היריבה היא דרום קוריאה או ניגריה הבינוניות), בלתי ספורטיבית (איבוד העשתונות והכסאח של שחקני ברזיל בדקות האחרונות של המשחק מול הולנד), או סתם מגעילה ושחצנית (העקיצות של מראדונה לעבר שחקני גרמניה לפני המשחק). בקיצור, ברוך שפטרנו.

אבל את מי מעניינות המפסידות, בואו נראה מה הולך להיות בחצי. למרות שהבטחתי לעצמי לא להסתבך פה עם ניחושים וניבויים, אני לא יכול להתאפק. לטעמי גרמניה וספרד הן הראויות ביותר, על אחת כמה וכמה אם תהיה זו גרמניה שתעפיל לגמר: מי שמדיחה בדרך את אנגליה, ארגנטינה וספרד, אין ויכוח לגבי השאלה אם מגיע לה לזכות או לא.

ספרד גם היא ראויה, לאחר שהוכיחה כי הלוזריות שאפיינה אותה בעבר כבר מאחוריה. היא אמנם חרקה כל הדרך אל החצי, אבל הראתה שהיא עשויה מחומר של אלופים. מאוד גרמני מצידה, וזה בהחלט מקום לדאגה עבור היריבה שלה.

ams2באשר לאורוגוואי, הנוכחות שלה בחצי הגמר די מקרית בעיניי. באותה מידה יכלה להיות שם גאנה, ארה"ב או דרום קוריאה. אורוגוואי נהנתה מהגרלה נוחה יחסית, שלא לדבר על מזל משמיים (הפנדל שהוחמץ על ידי גאנה), ונראה לי שהעפלה לגמר תהיה פרס שלא ממש מגיע לה.

ואחרונים ובהחלט חביבים, ההולנדים. לא מבריקים, אבל יעילים ועם הגנת ברזל. ובמילה אחת: גרמנים. אם הולנד תעלה לגמר מול גרמניה, זה יהיה שחזור של 74', אבל בהיפוך תפקידים: גרמניה כפייבוריטית האטרקטיבית והמלהיבה, הולנד בתפקיד הקשוחה והווינרית. איך זה ייגמר? טוב, כידוע, בסוף הגרמנים מנצחים. רק שבמקרה הזה לא ברור על אילו "גרמנים" מדובר.