ארכיון תגית: נבחרת איטליה

הפתעות צפויות

banknote-494170_640

חמישה אירו. היה שווה

אפתח בווידוי קטן: אני נוהג להמר לפעמים על כדורגל. לא בסכומים גדולים – בתחילתו של טורניר גדול אני מעביר 10-20 אירו לחשבון ההימורים שלי, ומהמר על סכומים קטנים עד שהכסף נגמר, כי בדרך כלל הוא נגמר. זה עוזר לשמור על עניין גם במהלך המשחקים המשעממים ביותר. ביורו הנוכחי הצלחתי להפתיע את עצמי ועשיתי עד לרגע זה רווח נאה של למעלה ממאה אירו, שאותם מיהרתי כמובן להעביר לחשבון הבנק שלי, לפני שאתפתה להמר גם עליהם. בחשבון ההימורים נותרה יתרה קטנה של 5 אירו, ואמש, לפני תחילת המשחקים, התלבטתי מה לעשות איתה. האינסטינקט המיידי שלי היה ללכת על הפתעה כפולה: במפגש חצאי-האיים, איטליה מדיחה את ספרד; ובמפגש האיים, איסלנד משגרת את האנגלים בחזרה לאי (הוודאות) שלהם. הימור כזה היה מניב לי למעלה ממאה אירו על החמישה ששכנו בחשבוני. בסוף אמרתי לעצמי לא להשתגע: הימרתי במשולב על ניצחון איטלקי והעפלה אנגלית לרבע הגמר.

ועכשיו עוד וידוי: כן, אני טמבל.

שתי ה״הפתעת״ של אתמול היו אולי ההפתעות הצפויות ביותר בטורניר. ספרד נראתה כבדה כבר במשחקים הקודמים, והתקשתה לשחק נגד הגנות צפופות. איטליה פישלה רק במשחק שכבר לא ממש קבע עבורה. ואני חושד כי הם אפילו ניסו לסיים במקום השני, שהיה מסדר להם על הנייר מסלול קל יותר לחצי הגמר. במקום זה הם קיבלו את ספרד בשמינית וגרמניה ברבע, אבל לא נראה לי שהם לחוצים במיוחד: האיטלקים אף פעם לא נבהלו מנבחרות גדולות. אולי אפילו להיפך – הם מרגישים מאוד בנוח נגד נבחרות שלוחצות אותם, ויודעים לעקוץ בזמן ולשמור על התוצאה. הרי יש להם זכויות יוצרים ופטנט רשום על השיטה.

שיר של קרח ואש

נוף איסלנדי. וסוסים גם.

נוף איסלנדי. וסוסים גם.

ועכשיו לחלק המענג יותר של הערב: אני לא מבין איך חסידיה השוטים של אנגליה נופלים שוב ושוב בפח הזה. לפני כל טורניר הם מלהגים כהרגלם על "אולי עכשיו הגיע הזמן" ועל "הדור המוכשר" שצמח שם, ושוב תולים תקוות משונות בשמנמן הוורדרד ההוא, וויין רוני, שיסחוב אותם על גבו הרחב אל הגביע. הרי זה כל כך מתבקש שהם יושפלו ויעופו, ואחרי הברקסיט זו לא רק קלישאה, זו ממש הרמה להנחתה לעורכי העיתונים ברחבי העולם.

אבל כאמור, גם אני וחמישיית האירו שלי, לא צפינו את גודל המחדל. איסלנד אמנם לא פראיירית, ולא נשכח שבדרך ליורו היא השפילה את הולנד פעמיים, והשיגה נצחונות יפים על צ'כיה וטורקיה, אבל עד שלא יוכח אחרת (כלומר, עד שהיא לא תייצר רצף של טורנירים מוצלחים) היא עדיין שייכת למועדון הנבחרות שאפשר לכנות בנימוס "אקזוטיות". לא בדקתי את זה עדיין, כי אני די עצלן, אבל אני די בטוח שזו הנבחרת מהמדינה הקטנה ביותר שאי פעם העפילה לרבע הגמר של טורניר גדול.

לכן, איך שלא נסתכל על זה, מדובר בהפתעה גדולה. והרי גם הפתעה צפויה, או רצויה, או מתבקשת, היא עדיין הפתעה. ואלה בדיוק הדברים שאנחנו מחכים להם בטורנירים האלה: המשחק בין אנגליה לאיסלנד היה לפחות בעיניי אחד המרתקים בטורניר – בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מתקשה להחזיק מעמד ולצפות במשחק שלם מהתחלה ועד הסוף. אבל אתמול ישבתי מרותק, כי מרגע השיוויון של איסלנד, הרגשתי שהולך להיות כאן סיפור גדול.  והאופן שבו האיסלנדים נטרלו את ההתקפות (הלא מאוד נחושות, למען האמת) של האנגלים, היה מרשים. שווה בהחלט את 5 האירו שהלכו לסוכנות ההימורים.

ואיך זה ייגמר נגד צרפת? איפה יעצרו האיסלנדים? הייתי מהמר, אבל נגמר לי הכסף לזה.

האימפריה הספרדית

זהו. עכשיו באמת אפשר לשים על זה חותמת רשמית ומוחלטת: ספרד היא מעצמת-על בכדורגל. הנבחרת שסחבה על עצמה בעבר את התואר המעיק "הנבחרת הטובה ביותר בעולם שאף פעם לא זכתה בטורניר גדול", זוללת תארים בקצב של… ובכן, שלושה בארבע שנים – הישג חסר תקדים. נראה שהספרדים להוטים להשלים פערים מעשרות שנים שבהם התייחסו אליהם כלוזרים הגדולים ביותר של הכדורגל העולמי (התואר הזה עובר בינתיים, כך נראה, לגרמניה).

אבל לטעמי, הסיפור המעניין יותר של יורו 2012 הוא דווקא נבחרת איטליה. היא ממליכת המלכים הגדולה של הטורניר הזה – הרי הניצחון שלה על גרמניה בחצי הגמר, והתצוגה העלובה שלה בגמר עצמו, הם שסללו את הדרך לזכייה של ספרד.

איטליה ששיחקה מול ספרד היא אותה איטליה שניצחה את גרמניה. האזורי זו כנראה הנבחרת הכי עקבית ויציבה באירופה, שכבר עשרות שנים משחקת באותו סגנון: סוגרים מאחור, חונקים את היריבה, מבקיעים במתפרצת, וחוזרים לקו הביצורים כדי להגן על היתרון. איטליה שיחקה מול ספרד בגמר בדיוק כפי ששיחקה מול גרמניה בחצי: חיכתה לה מאחור וניסתה להבקיע במתפרצות, תוך התבססות על המסירות של פירלו והכישרון של באלוטלי.

ההבדל בין התוצאות של שני המשחקים הוא קודם כל בעייפות של שחקני איטליה, שבמשחק הגמר פשוט נפלו מהרגליים (ובמקרה של קייליני, המגן הפצוע, זו לא רק מליצה). ההבדל השני הוא בכך שספרד, בניגוד לגרמניה, השכילה לנצל את ההזדמנויות שלה ולעלות ליתרון. בכך היא הכריחה את איטליה ליזום, ואז התברר שהאיטלקים לא כל כך יודעים איך לעשות את זה. כך היה גם מול אנגליה ברבע הגמר: לאיטליה פשוט אין יותר מדי כלים יצירתיים והיא מתבססת בעיקר על התשת היריבה – טקטיקה בעייתית כאשר אתה מותש בעצמך, או כשמולך משחקת נבחרת צעירה וכשרונית כמו ספרד.

אבל ברור שכל זה לא גורע מההישג של ספרד. עם כל הביקורת עליה ועל סגנון המשחק שלה, בואו לא נשכח שזו היתה המועמדת העיקרית לתואר עוד לפני הטורניר. למרות שגם אני לא ממש נהניתי מספרד בטורניר הזה, אי אפשר להגיד עליה שאין לה דרך ואין לה שיטה. או לפחות – היא עקבית בסגנון שלה. למי שחושש שמא ההצלחה של ספרד תביא לכך שהמערך המוזר ונטול-החלוצים שלה ישתלט על הכדורגל העולמי, אין מה לדאוג: כנראה שניתן ליישם אותו רק עם השחקנים המסויימים שנמצאים כרגע בסגל הספרדי.

העשירים מתעשרים
אני חייב לציין שבשנים האחרונות חל שיפור עקבי ומבורך ברמה של הטורנירים הגדולים. אפשר היה להבחין בכך כבר בגביע העולם 2006, ומאז הרמה נמצאת בעלייה. פעם השלמנו מראש עם זה ש"כדורגל טוב לא נקבל" והיינו מתנחמים בהפתעות ובסינדרלות. משהו במגמה הזאת קצת השתנה: ביורו האחרון ראינו כדורגל ברמה גבוהה יחסית ושום הפתעות מסעירות. אני מייחס את שני הדברים לצמיחתם של מועדוני-על נוסח ריאל מדריד וברצלונה, ולפער העצום שקיים היום בין הליגות הגדולות לבינוניות באירופה.

ההצלחה העצומה של המועדונים הגדולים באירופה נותנת סוף סוף את אותותיה גם ברמת הנבחרות. מועדוני העל של הליגה הספרדית, הגרמנית, האיטלקית והאנגלית, נמצאים היום ביקום אחר בהשוואה לשאר העולם. הם האלה מפתחים בעקביות שיטות אימון ומשחק חדשות ומייצרים בכל דור שחקנים טובים יותר ויותר. הדבר משרת בסופו של דבר גם את הנבחרות הלאומיות – בעיקר את אלה של ספרד, גרמניה, איטליה ופורטוגל, ואולי גם הולנד וצרפת. יוצאת מן הכלל היא אנגליה, שההצלחה של המועדונים הגדולים שלה מתבססת באופן כמעט מוחלט על שחקנים שאינם אנגלים. אפשר לומר שההצלחה של הפרמיירליג ומועדוניה, משרתת את כל הנבחרות הגדולות חוץ מאשר את אנגליה עצמה. בקיצור, למי שתוהה למה ספרד, פורטוגל, גרמניה ואיטליה הן מועמדות לגיטימיות לזכייה בכל טורניר ואנגליה לא – זה ההסבר. כל עוד המגמה הזאת תימשך, נקבל פחות הפתעות בטורנירים הגדולים, אבל לפחות נוכל להתנחם בכדורגל טוב יותר.

הגרמנים תמיד מנצחים

״מי שרוצה לשים כסף על זהותה של אלופת אירופה הבאה, איטליה היא השקעה מעניינת עם פוטנציאל גבוה. אפשר לשים סכום קטן יחסית וליהנות מתשואה גבוהה מאוד אם הכחולים יניפו את הגביע. והרי אף אחד לא באמת יופתע אם זה מה שיקרה… מבין הגדולות של אירופה, איטליה מדורגת אחרונה מבחינת יחס ההימורים (אפילו אנגליה נחשבת על ידי בתי ההימורים כבעלת סיכויי זכייה טובים יותר). זו עמדה נוחה מאוד לאיטלקים, שמגיעים בלי יותר מדי ציפיות – בדיוק כמו באליפות העולם 2006.״

זה מה שכתבתי כאן על נבחרת איטליה בסקירה המוקדמת שלי לקראת האליפות. הייתי טופח לעצמי חזק יותר על השכם, אם גם הייתי נוהג לפי ההמלצה שלי וממש שם כסף על נבחרת איטליה. נכון שאיטליה עדיין לא זכתה בגביע, אבל מבחינתי היא כבר עשתה מעל ומעבר. הניצחון שלה על גרמניה בחצי הגמר היה משכנע ומוחלט – ניצחון של אלופה בדרך. לא כמו ספרד, שעשתה מאמצים לגרור את פורטוגל לפנדלים ושמה את מבטחה במזל ובאיקר קסיאס.  

האתוס הגרמני
לקראת חצי הגמר של גביע העולם 2010, כתבתי שאם יש כלל אחד בכדורגל העולמי שלעולם לא פג תוקפו, זה ש"הגרמנים תמיד מנצחים". ואם אתם מגרדים בפדחתכם ותוהים שמא האלצהיימר קפץ עלי מוקדם מהצפוי או שהייתי בתרדמת ביום חמישי האחרון, אסביר שלא משנה אם ה"גרמנים" האלה הם איטלקים או ספרדים או צרפתים או הולנדים. איטליה וספרד נמצאות בגמר בזכות כל התכונות שתמיד ייחסו לנבחרת גרמניה (לפני שהיא הפכה ללהיט עולמי) – משעממים, אפורים, ובעיקר – יעילים. עד כמה שזה יישמע קלישאתי, בכדורגל, לאורך זמן, מנצחות הקבוצתיות, המשמעת וכמובן הנסיון והמסורת. ואת הכלל הזה מנחילה גרמניה לכדורגל העולמי כבר עשרות שנים. אז למרות שהגרמנים המקוריים שוב כשלו בטורניר גדול, המורשת שלהם ניצחה, ולא משנה מי תהיה האלופה הבאה.

כסאח ספורטיבי
ומילה על חצי הגמר הראשון בין ספרד לפורטוגל: לפני המשחק כולם התעסקו בשאלה האם שחקני ריאל מדריד בשתי הנבחרות, יחוסו האחד על רגלי השני. במהלך המשחק, כשצפיתי בסרחיו ראמוס קוצר את כריסטיאנו רונאלדו, חשבתי שבכל הדיון הזה נשכח נתון מאוד חשוב: שחקני כדורגל הם בראש ובראשונה, ובכן, שחקני כדורגל – אנשים שאוהבים את המשחק הזה יותר מכל דבר אחר, ורובם גם לא יודעים לעשות שום דבר אחר חוץ מלשחק כדורגל. הדיון הזה קצת עשה להם עוול – מי שחשב שסרחיו ראמוס יהסס לרגע לפני שהוא מוריד את רונאלדו לדשא כשהוא בדרכו לשער, כנראה מעולם לא ראה את סרחיו ראמוס משחק. אני בטוח שגם במשחקים פנימיים באימונים של ריאל מדריד הוא לא מרחם על רונאלדו. אז המשחק בין ספרד לפורטוגל אולי היה משעמם, אבל לפחות אפשר להיות מרוצים מכך שהוא היה ספורטיבי. ואני ממש מצטער שהשתמשתי בכיסוח של ראמוס כדי להראות מהי ספורטיביות. זה לא יקרה שוב.