ארכיון תגית: מירוסלב קלוזה

מה שבע

גביע מתנפח כבר יש לי. בקרוב הדבר האמיתי?

גביע מתנפח כבר יש לי. בקרוב הדבר האמיתי?

אני בטח אצא עכשיו האיש הכי פרובינציאלי בעולם, אבל במחצית המשחק הבלתי-נשכח אמש בין נבחרת גרמניה לנבחרת ברזיל, במצב של 0:5, הדהדו בזכרוני שני משחקים מהעבר: ה-0:5 של מכבי חיפה על מכבי ת״א ב-1994, וה-0:5 של נבחרת ישראל על אוסטריה ב-1999.

מה שמשותף למשחקים האלה זו לא רק התוצאה הגבוהה שהושגה במשחק חשוב וקובע, אלא העובדה שלפני המשחק כל קבוצה נראתה כמסוגלת לנצח את יריבתה, וכל תוצאה נראתה אפשרית, חוץ מהתוצאה שהושגה בפועל.

השותף הגרמני שלי לדירה אמר לי אתמול בלילה שזה היה משחק שהוא יספר עליו לנכדים שלו. משהו שזוכרים לכל החיים. ואני כמובן מבין היטב על מה הוא מדבר. עובדה: גם בעודי יושב בפאב בברלין ותופס את הראש לנוכח הקונצרט הגרמני בבלו הוריזונטה, הזיכרון הראשון שעולה לי לראש הוא החמישייה ההיא של מכבי חיפה, כאילו לא חלפו 20 שנה מאז.
ואולי אני באמת סתם פרובינציאל.

והזיכרון שלי עוד קצר יחסית לזה של הברזילאים. ב-1950, בטורניר שהתקיים בברזיל, הם הפסידו בגמר לאורוגוואי, באחד המשחקים הטראומטיים בתולדות הנבחרת. גם אחרי 64 שנים הם עדיין מחפשים איך למחוק את החרפה הזאת. וכפי שכתבו כבר לפני: אתמול הם הצליחו.

עוד סח לי השותף, כי הוא מעולם לא חווה דבר כזה בכדורגל. כן, היתה בימי חיינו הזכייה של גרמניה באליפות העולם ב-1990 ובאליפות אירופה ב-1996, אבל כמשחק יחיד, בערב אחד – כזה דבר לא היה לגרמנים כנראה מעולם.
ואם חושבים על כך, זה הגיוני: נבחרת שנמצא בטופ העולמי, למעשה מספקת לאוהדיה בעיקר אכזבות (!). תחשבו על זה: בגרמניה, בכל פעם שהנבחרת לא חוזרת עם תואר – האירופאי או העולמי – זו אכזבה. ולכן המשחק הזה, והתוצאה הזאת, כל כך משמעותית וכל כך מרגשת עבור הגרמנים.
אז הנה, התאמצנו ומצאנו משהו שישראל כבר השיגה בכדורגל וגרמניה עדיין לא. עד אתמול.

לי כל שנאפס נושא מזכרת

אנקדוטה קטנה: בפאב שבו צפיתי במשחק אמש נהוג לחלק ללקוחות בקבוקון שנאפס קטן על כל שער לטובת הקבוצה "שלנו" (בדרך כלל זו הרטה, אתמול זו היתה כמובן הנאציונאלמאנשאפט). בערך בשער הרביעי או החמישי נגמרו להם הבקבוקונים במלאי, אז הם עברו לחלק את השנאפס בכוסיות.
בקיצור, מי שהגיע לשם אתמול, בכלל לא היה צריך לקנות אלכוהול, הוא היה יכול לתפוס יופי של ראש רק בזכות ערימת הגולים של מולר ושות'.

החטא הקדמון

המשחק אמש הפגיש שתי נבחרות ששינו את פניהן בעשורים האחרונים (מפגש שני בלבד בגביע העולם לשתי הענקיות הללו, הקודם היה בגמר של 2002). התייחסתי לכך בפוסט קודם לגבי נבחרת ברזיל: למודי אכזבות בשנים 1974-1994, החליטו שם לנטוש את ה"ז'וגו בוניטו" ("המשחק היפה") שלהם, זה שהפך אותם לאהובים כל כך בכל העולם, לטובת כדורגל קשוח, מבוקר, "טקטי" או במילה אחת: גרמני.
הגרמנים עשו מהלך הפוך בעשור האחרון: זנחו את הכדורגל ה"גרמני" ועברו לשחק… ובכן, ז'וגו בוניטו. זה עדיין כדורגל מאוד גרמני – קבוצתי, מאורגן, כל שחקן יודע את מקומו ותפקידו – אבל הרבה יותר יפה לעין.

גם מהבחינה הזאת המשחק אמש היה מרתק: שני הקווים הכמעט מקבילים הללו נפגשו אתמול לקרב שבא לתת מענה לשאלה, דרכו של מי נכונה וטובה יותר. התשובה הדהדה בכל רחבי העולם. גרמניה של היום משחקת יפה יותר, אבל היא לא שינתה את המהות שלה ולא זנחה את השורשים שלה ואת העקרונות הבלתי-מתפשרים של ספורטיביות, קבוצתיות, סדר, ארגון וכל אלה. לעומתה, נבחרת ברזיל בעטה במורשת שלה, זרקה לפח את יסודותיה וירקה בפרצופם של מאות מיליוני אוהדים. וכדי להוסיף חטא על פשע – גם לא היססה לחרוג מגבולות הקשיחות אל תחומי הכסאח וחוסר הספורטיביות (ע"ע רבע הגמר מול קולומביה). והיא עושה את זה כבר למעלה מ-20 שנה. זה אמנם הביא לה שני גביעים, לא נכחיש, אבל זה גם מה שהביא לה את ההשפלה האיומה אמש.

טוטאל פוטבול (אבל לא מה שאתם חושבים)

דבר אחד בכל זאת לא השתנה (ולא ישתנה כנראה) בברזיל: הגישה הטוטאלית לכדורגל. לא ברמה המקצועית, ברמה הרגשית. יש בזה משהו ששובה את הלב, אבל גם זה אחד משורשי התבוסה אמש. לטעמי, ברזיל הפסידה את המשחק לגרמניה ברגע שניימאר נפצע. לא בגלל שהוא כה חיוני לקבוצה (הוא שחקן חשוב, הכי חשוב, אבל בנבחרות גדולות ומוכשרות אמור להיות תחליף לכל אחד. ראו מקרה מרקו רויס בגרמניה), אלא בגלל הפסטיבל ההיסטרי סביב הפציעה שלו, שבשיאה החזיקו דויד לואיז וז'וליו סזאר את החולצה מספר 10 בזמן שירת ההמנון. מה זה הדבר הזה?! הלו, האיש לא מת עדיין! וכשהנבחרת מתעקשת להפוך את היעדרו של האיש לאישיו כה מרכזי, זה באמת הופך לאישיו המרכזי ואז החיסרון שלו באמת מורגש. וברזיל אכן נראתה אתמול כאילו היו לה פחות שחקנים על המגרש לעומת גרמניה.

לא נוצץ, אבל זהב טהור

מם של קלוזה. שחקן מבריק, הממים שלו קצת פחות.

מם של קלוזה. חלוץ מבריק, הממים קצת פחות.

הוא עשה את זה. כאילו ה-1:7 לא היה מספיק משפיל, בא מירוסלב קלוזה ושבר את השיא של רונאלדו דווקא נגד ברזיל. מה שאני אוהב בקלוזה ובשיא שלו, זה שהם מסמלים בדיוק את מה שאנשים אוהבים בכדורגל –  לא צריך להיות בנוי לתלפיות או הר של שרירים כדי להיות אחד הגדולים בכל הזמנים. קלוזה הוא סופרסטאר ענק, כמובן, אבל הוא לא שחקן מהסוג של רונאלדו (הברזילאי והפורטוגלי), או פלה או מראדונה, או אפילו תומס מולר. הוא לא נוצץ, והגולים שלו פשוטים ולא וירטואוזיים. הוא פשוט מקצוען שעושה את העבודה שלו וכובש. בצרורות. ובמקום ובזמן הנכון. בצניעות, בשקט, בלי צלצולים, בלי פוזות מגוחכות למצלמות ובלי ציוצים פרובוקטיביים בטוויטר. היי, מתי ראיתם בפייסבוק ממים על קלוזה? דווקא האנטי-כוכבות שלו עושה אותו לכוכב כזה גדול בעיניי.

(בתמונה משמאל: קלוזה-מם שטרחתי ומצאתי בגוגל-תמונות. אל תרוצו לחפש, כמעט כל האחרים מבוססים על אותו משחק מילים מעיק).

המצב

שנייה לפני סיום, אני חש צורך להתייחס גם למצב בישראל: אני לא נוהג לכתוב על הנעשה במזרח התיכון – לא כאן, לא בבלוגים אחרים ולא ברשתות החברתיות – פשוט כי אני חושב שזה לא מנומס ומרגיז את הבריות, לשבת בחו"ל ולמתוח ביקורת על הנעשה במולדת (אם כי לאנשים משום מה אין בעיה עם זה שאנשים יושבים בחו"ל ומשבחים את המדינה… אבל לא משנה). אבל הפעם ארשה לעצמי התייחסות קצרה, שגם רלבנטית לעניין שכאן למעלה. כששיתפתי את חבריי בתמונות מברלין – כולל זו המקסימה בראש הפוסט – שלחה לימישהי הודעה: "אנחנו בממ"ד ואתה מתעסק בשטויות?". לא התאפקתי ועניתי לה (וגם האלכוהול תרם את תרומתו): "סליחה, אבל מי שמתעסק בשטויות זה אתם ולא אני. ותחשבי על זה".
ותחשבו על זה גם אתם.
וזה כל מה שיש לי להגיד על הנושא.

שער ליקום מקביל

חוזרים לשנות ה-90 בשער ברנדנבורג

חוזרים לשנות ה-90 בשער ברנדנבורג

במחצית המשחק בין גרמניה לגאנה, בהקרנה הפומבית בשער ברנדנבורג, קיבלו ההמונים שבאו לצפות בצוותא במשחק, הופעה של ההרכב הצעיר והמבטיח Right Said Fred. זה נראה כמו המשך הולם למחצית הראשונה, שבה גרמניה נראתה כמו גירסת שנות ה-90 שלה: כבדה, איטית, טקטית במובן הרע של המילה, וחסרת מעוף ויצירתיות. חשדתי שמה נפלתי דרך חור תולעת ונחתתי 20 שנה אחורה.

ההופעה של הפרדים היתה גם האות שלי לנטוש את המתחם הצפוף והמחניק ולחפש לי מקום נוח יותר לעקוב בו אחר המשחק. מצאתי בר ספורט שהיה מלא באסייתים כלשהם (סליחה, אני לא מבדיל בין סינים ויפנים וקוריאנים ווייטנאמים, וגם אתם לא), מאופרים בצבעי שחור-אדום-זהב ושעודדו באדיקות את נבחרת גרמניה. אני באמת מתחיל מתחיל לחשוב ברצינות ששער ברנדנבורג הוא בעצם פורטל ליקום מקביל ומוזר במיוחד. מה קורה פה? אני רוצה הביתה!

טוב, המחצית השנייה כבר היתה סיפור אחר לגמרי. הפרשנויות של אחרי המשחק גרסו כי במחצית הזאת קיבלנו את המשחק הכי טוב עד כה של הגביע העולמי. אני לא כל כך מתעסק בקביעות מהסוג הזה, אבל אכן היה משחק מותח ומסעיר, שיכול היה להיות מוכרע לכל צד, ולכן התיקו בהחלט שיקף את מהלכו.

השיא של מירו

בגביע העולמי לפני ארבע שנים, כשמירוסלב קלוזה הורחק בכרטיס אדום טפשי במחצית הראשונה של המשחק השני (ובכך הורחק גם מהמשחק הבא), חשבתי שבכך נסתם הגולל על הסיכוי שלו לשבור את שיא הכיבושים של רונאלדו. הייתי מאוכזב מההרחקה הזאת יותר מאשר מההפסד של גרמניה במשחק (1:0 לסרביה).

אפשר היה לחשוב שיואכים לב צירף את מירו לסגל, רק כדי לתת לו הזדמנות אחרונה לשבור את השיא (וגם את שיא ההופעות בגביע העולמי של לותר מתיאוס, אם כבר). אבל בנבחרת גרמניה לא מתעסקים בגימיקים. קלוזה בסגל כי הוא שחקן נפלא שמכריע משחקים. ועובדה היא כי לב שלח אותו למערכה במצב של פיגור כדי להציל את המולדת (טוב, הוא בעצם נולד בפולין, אבל הבנתם), וזה בדיוק מה שהוא עשה, עם השפיץ של הנעל ברגע הנכון ובמקום הנכון. העובדה שהוא השווה עם השער הזה את השיא של רונאלדו (וגם הגיע ל-70 כיבושים בנבחרת) היא "רק" בונוס משמח במיוחד.

המזל הולך עם הטובים יותר

פינת הסמסים היומית: לפני ארגנטינה-איראן, קיבלתי מאחי את צמד ההודעות הבאות:

SMS-Argentina-Iran

בתוספת הזמן של המשחק כבר הרמתי את הטלפון כדי לסמס לו, שאמנם נגמר 0:0, אבל דווקא נהניתי. במיוחד מהמשחק האמיץ  והחכם של האיראנים, וגם מאוזלת רגלה של ארגנטינה. ואז הגיע הגמד ושחרר את השמאלית המסובבת שלו לרשת (ומי האידיוט שמשאיר אותו פנוי אותו לבעיטה אלכסונית ברגל שמאל, כאילו הוא לא ראה מימיו משחק של ברצלונה?).
אני אוהב את המשפט "המזל הולך עם הטובים", כי הוא רומז שלמעשה, אין דבר כזה מזל עיוור וגחמני – רק מי שמתאמץ ורוצה והוא גם מוכשר במידה סבירה, נהנה לעיתים קרובות ממה שאנשים נוהגים לכנות "מזל". לדעתי יש לארגנטינה מספיק מה"מזל" הזה כדי ללכת עד הסוף. היא לא קבוצה טובה, לטעמי, אלא אוסף של אינדיבידואלים טובים, אבל יש לה את מסי, שיש לו מספיק כישרון ברגליים כדי להפוך נבחרת טובה לנבחרת עם "מזל". יש לארגנטינה מזל שיש להם אותו.

ומה לגבי האיראנים? שגם רצו והשתדלו והתאמצו ושיחקו נהדר? מה עם המזל שלהם? טוב, קבלו עדכון לפסוק: "המזל הולך עם הטובים יותר".
ואם נחזור רגע לסמס ההוא, אז לשתיהן הגיע לנצח.

הופה, אפרופו מזל, הרי ידיעה שהתקבלה זה עתה >> (כנסו כנסו)

בין איטליה לברזיל

רייט סד פרד המקורי מגלה עניין במשחק של ניגריה ובוסניה

רייט סד פרד המקורי מגלה עניין במשחק של ניגריה ובוסניה

זה אולי טורניר הגביע העולמי המהנה ביותר מאז שאני זוכר את עצמי.
בעבר היתה איזו הסכמה מדכדכת, שהמשחקים בטורנירים האלה לא ״אמורים״ להתעלות לרמה גבוהה, ולא היו חסרים הסברים לכך: התשישות של השחקנים אחרי העונה הקשה; חוסר התיאום בין שחקנים שמגיעים מליגות שונות ולא רגילים לשחק ביחד; האגו של הכוכבים וחוסר הסמכותיות של המאמנים; מזג האוויר וכו׳ וכו׳.

לאחרונה הגעתי להמסקנה שה״אחראי״ לתובנה הזאת הוא הגביע העולמי של איטליה 90׳, שהיה, ועל כך אין ויכוח, הגרוע ביותר אי פעם. למעשה, כשאני משחזר לאחור, חוץ מהטורניר המחריד ההוא, שהיווה סוג של נקודת שבר או קו פרשת מים, כל הטורנירים שלאחריו היו מהנים למדי, והרמה הכללית, כמו גם ממוצע השערים, נמצאים במגמת עלייה. אפשר אולי להגיד שבברזיל 2014 השתחררנו סופית (טוב, אולי זה רק אני) מהטראומה של איטליה 1990.

ונסיים עם פינת מירוק המצפון היומית, כי באמת שקשה להתעלם מהעוולות – קטע סאטירי חריף במיוחד על ארגון THIEFA (אהבתי את משחק המילים):

בעזרת השם

לפני זמן מה איתגר אותי פה מישהו לכתוב פוסט שעוסק ב"שמות המוזרים ביותר בכל הנבחרות". החלטתי להיענות לאתגר, אבל מכיוון שאני נוהג שלא לעשות בדיוק מה שהאיש הזה אומר, לקחתי את הרעיון לכיוון קצת אחר.

מה שבטוח, הצדיק הזה יודע נפש בהמתו. יש לי עניין עמוק בשמות – במקורות שלהם, במקום שלהם בתרבות המקומית, באופן בו משתנה ההגייה שלהם ממקום למקום וכו'. אז החלטתי לכתוב לא על "השמות המוזרים ביותר", גם כי אני מסתייג מההגדרה "מוזרים" (כי גם השמות שלנו בוודאי נשמעים מוזרים במקומות אחרים), וגם כי לא מדובר בהכרח על שמות "מוזרים", אלא על כאלה שיש לי סיפור קטן שקשור אליהם. קבלו פוסט ראשון בסדרה.

חארה של שחקן

שם: קלאודיו חארה (Claudio Jara); ג'ובאני חארה (Geovanny Jara)
נבחרת: קוסטה ריקה
איפה ומתי: איטליה 90'

כאשר עיינתי בסגלי הנבחרות לפני הגביע העולמי (אני בלוגר ספורט יסודי, אל תראו אותי ככה), גיליתי בנבחרת צ'ילה את החבר גונסאלו חארה, שהייתי רוצה להגיד ששמו הולך לפניו, אבל יותר מתאים להגיד ששמו דווקא הולך מאחוריו… (סמס מאחי במהלך המשחק בין צ'ילה לשוויץ: "אתה חושב שחארה הוא קרוב משפחה של קאקה?").

בכל אופן, שמו של חארה החזיר אותי לגביע העולם 90', ולשני החבר'ה ששמותיהם מופיעים פה למעלה. ובכן, במהלך אותו טורניר, צפיתי כהרגלי (או מה שעתיד להיות הרגלי) במשחקים. חארה (לפחות לפי הנתונים של פיפ"א, מדובר בקלאודיו) זכה בטלויזיה הישראלית, מטעמים מובנים, לשם המשובש-בכוונה "ג'ארה". בשלב כלשהו הרגיש כנראה יורם ארבל צורך להתנצל בפני הצופים דוברי הספרדית, והטעים כך (בערך): "ג'ארה עם הכדור… טוב, אתם בוודאי מבינים שזה לא בדיוק השם שלו… בואו נאמר כך: השדר האנגלי לידנו קורא לו 'הארה'. אנחנו, ברשותכם, נמשיך לקרוא לו ג'ארה".

ואם תהיתם איך השדרים של היום קוראים לידידנו גונסאלו, אז עמית הורסקי עדין הנפש קרא לו "ג'ארה", בעוד רמי וייץ, שהוא די אנאלי (חה חה) בענייני שמות של שחקנים, קורא לו כפי שקוראים לו בצ'ילה. אמש, במחצית המשחק בין ברזיל לצ'ילה, הטעים הפרשן איציק זוהר כי "במשחק שיש בו שחקן בשם חארה ושחקן בשם קאקה, איזה משחק כבר יכול להיות לנו?". מה שמלמד כי מוחות גדולים (וקרחים) חושבים דומה.

על הזין של מירוסלב

שם: מירוסלב קלוזה (Miroslav Klose)
נבחרת: גרמניה
איפה ומתי: יפן-קוריאה 2002; גרמניה 2006; דרום אפריקה 2010; על הספסל של באיירן מינכן

התחלתי לעבוד ב-nrg ספורט באמצע הגביע העולמי הקודם. לשמחתי, גיליתי כי נוקטים שם הקפדה יתרה על התעתיק של שמות השחקנים. לאכזבתי, גיליתי שההקפדה הזאת חלה רק על שמות ספרדיים, איטלקיים ופורטוגזיים. באגף הגרמני, הצרפתי וההולנדי חלה הפקרות מוחלטת.

יכולתי עוד לסבול בשקט את "קוּיט" (צ"ל "קאוט"), "ואן בוּיטן" (ואן באוטן), "תיירי הנרי" (אנרי), "ברנד שניידר" (ברנט) ואחרים, אבל על "מירוסלב קלוסה" כבר לא יכולתי להבליג. ולא במקרה: כמו מירו, גם לי יש S גרמנית מזמזמת בשם המשפחה (בגרמנית, כאשר באה אחריה תנועה, יש להגות את ה-S כמו זי"ן), ואני די רגיש לנושא. ומה שמעצבן, זה שאני חוטף את הזין משני הכיוונים: מאנשים אשר מתעקשים לתעתק את "רוזנבאום" ל-Rozenbaum (על זה אני עוד יכול לסלוח), ומאלה ההופכים את Rosenbaum ל"רוסנבאום" (ככה זה כששמך ברשת הדוא"ל הפנימית בעבודה הוא בלועזית).

סיפור מעניין בהקשר זה: לפני כמה שנים הוציא חלק ניכר מהמשפחה המורחבת (וגם אני) דרכון גרמני. משום מה, במשפחתו של דודי, אחי-אבי, דבקו כולם בשגיאה האיומה Rozenbaum, שהונצחה בתעודות האזרחות ובדרכונים שלהם לעד. אצל אבי ואצלי זה כבר לא קרה. אז אם מישהו שואל, הם לא קרובי משפחה שלנו. יוצא מן הכלל הוא אחי, המתגורר בהולנד, שאימץ גם הוא את Rozenbaum, אבל מסיבות מובנות: מדובר על תעתיק הולנדי, לא גרמני.

בחזרה לקלוזה. כשהוכחתי את החברים ב-nrg על טעותם, הסבירו לי שהשגיאה כבר השתרשה כל כך, שזה ייראה מוזר אם פתאום נעבור ל"קלוזה". כשציינתי בסרקאזם שלא הייתי מקבל תשובה כזאת אם היה מדובר בשם ספרדי, התרצה העורך והסכים לתקן את הטעות לאלתר. אבל רק אחרי הגביע העולמי, כמובן. וכך היה. כשעלה ערוץ המונדיאל של nrg, הלכתי לבדוק שם את הסגל הגרמני, ושמחתי לגלות שהתרומה הצנועה שלי עדיין מחזיקה שם מעמד.

הפסקול של פסקל

שם: פסקל צוברבולר (Pascal Zuberbühler)
נבחרת: שוויץ
איפה ומתי: גרמניה 2006
כתובת אתר הבית:
zubi1.ch
דף מומלץ באתר: Über Zubi

שוערה לשעבר של נבחרת שוויץ הוא כנראה אחד השחקנים הכי מוכרים מבין השחקנים שאינם מוכרים כל כך. בזכות השם, כמובן. לאחי יש תיאוריה, ואני נוטה לקבל אותה, לפיה ישנם שמות ששדרני כדורגל מאוד אוהבים לגלגל על הלשון, גם אם זה לא ממש מתבקש ממהלך המשחק. צוברבולר הוא דוגמה בולטת. פשוט אי אפשר להפסיק להגיד את השם המצוין הזה! הוא וחבריו אולי קוראים לו "צובי" (או זובי, או מה), אבל אני חושב שיש שמות שפשוט אסור לקצר.

המשך יבוא…