הכיבוש ההולנדי

מעוז כתום בברלין

מעוז כתום בלב ברלין

עוד משלב הבתים של הגביע העולמי תהיתי איפה אפשר לצפות כאן במשחקים של נבחרת הולנד בחברתם של אוהדים הולנדים. הדעת אומרת שיש כנראה לא-מעט הולנדים בברלין (מסתבר כי באופן כללי יש הרבה הולנדים בהרבה מקומות. כנראה שנהיה להם צפוף בבית), אבל איפה הם מתכנסים?

אמש, בעזרתו של חבר, אותר מעוז כתום בלב ברלין, לא רחוק מתחנת אוסטבאנהוף. מתחם של צפייה ציבורית נכבש על ידי צבא של לובשי-כתום שמחים-כתמיד, שבאו לראות את הולנד עולה לחצי הגמר על חשבונה של קוסטה-ריקה הסימפטית. לבשתי את חולצתי הכתומה הטובה ביותר (והיחידה), ששנים של כביסות כבר הפכו אותה לכמעט צהובה אבל למי אכפת, והפלגתי לעבר אוסטבאנהוף. מרוב התרגשות ירדתי בתחנה הלא-נכונה, אבל מיד תוקנה התקלה והגעתי בשלום ליעדי. מזל רק שהחבר חיכה בתחנה, אחרת ספק אם הייתי מאתר את המתחם שבו התכנסו להם ההולנדים וגם כמה קוסטה-ריקנים (או גרמנים עם משיכה מוזרה לעמי מרכז ודרום אמריקה. יש פה הרבה כאלה, מסתבר).  חבל רק שהעליבו אותם ואותנו עם קרלסברג דוחה ב-3 יורו לכוס של 400 מ"ל, כי אז אולי היה טיפה יותר שמח.

כתוםרגע לפני המשחק, ההמנונים. החברים ביציע נעמדים ושרים ברגש על כך שהם מדם גרמני ותמיד כיבדו את מלך ספרד (בחיי, תבדקו את המילים). יאללה, שיתחיל כבר.

ואז זה התחיל. או חשבתי שזה התחיל, כי השעון התחיל לרוץ והתחוללה איזו תנועה על המסך, אבל על הדשא לא ממש התרחש משהו. במשך 90 דקות. ועוד 30 דקות של הארכה. למעשה, האירוע היחיד הראוי לציון במשחק הזה היה החילוף ה… מעניין של לואי ואן חאל, שהכניס את השוער השני לדו-קרב בעיטות ההכרעה.

גאון, מטורף, מגלומן, מזליסט או הכול ביחד? הרשת עמוסה היום בניתוחים ופרשנויות על המהלך של ואן חאל (שלא הומצא על ידו, מסתבר). אני חושב שפשוט לא היה לו מה להפסיד: אם ההולנדים היו מודחים בבעיטות ההכרעה קשה היה לבוא אליו בטענות, כי בעיטות הכרעה זה הרי עניין של מזל ועצבים, לא של כדורגל. ואם מנצחים – יצא גאון. אז הוא יצא גאון. נו מילא. האגו שלו כל כך גדול, שגם אם הוא יגדל עוד קצת, לא ממש נרגיש בכך.
לדעתי, גדולתו של המהלך הוא בכך שוואן חאל הצליח להכניס אלמנט טקטי לחלק היחיד של המשחק שבדרך כלל אין לו שום קשר לטקטיקה. נכון שזו טקטיקה יותר פסיכולוגית מאשר טקטיקת-כדורגל, אבל כשהקרב הוא קרב של עצבים ומתח, זו כנראה הטקטיקה המנצחת.

סוף להפתעות

ועכשיו, כשהתפזר העשן, מתברר שלחצי הגמר הגיעו, כמעט כמו תמיד, ארבע הגדולות. הפתעות זה כיף, סינדרלות זה נחמד, אבל כדי לשרוד את הטורניר עד הסוף, כנראה שנדרשים מרכיבים נוספים כמו נסיון במעמדים האלה ו"ידע ארגוני" שנצבר במשך עשרות שנים. כנראה שצריכים להתחולל יותר מדי צירופי מקרים כדי שמקרים מוזרים כמו יוון ביורו 2004, דרום-קוריאה בגביע העולם 2002 או דנמרק ב-1992, יחזרו על עצמם.
תודה רבה קוסטריקנים, בלגים, וקולומביאנים חביבים על הרגעים היפים שסיפקתם לנו, עכשיו תורם של המבוגרים לשחק.

ועוד דבר התברר (שוב) בחצי הגמר: כל הדיבורים על "טורניר דרום-אמריקני" והספירה המתמדת של כמה נבחרות אירופאיות כבר עפו, היא בעיקר טכניקה משעממת במיוחד למילוי תוכן במדורי הספורט. זהות המעפילות לחצי הגמר מוכיחה כמה הדיון הזה חסר משמעות – חצי הגמר התחלק שווה בשווה בין אירופה לדרום אמריקה, וגם אם הגמר יהיה על טהרת האמריקניות (אלוהים ישמור!) או האירופאיות (הלואי), זה כמובן לא יוכיח כלום. בהתחשב בזהות המתמודדות, כל תוצאה היא הגיונית. מפה כבר אין יותר אנדרדוגיות.

הולנדים-בברלין

 

החטא ועונשו

קארמה היא ביטץ'לפני תחילת טורניר הגביע העולמי, הימרתי על ברזיל כמי שתניף את הגביע בסיומו. הנבחרת לא נראתה מרשימה במיוחד, אבל התנאים הסביבתיים לטובתה: קהל ביתי חם ותומך, קצת שיפוט ביתי, תנאי אקלים קשים עבור היריבות וכו'. ועם ההימור, ועל אף סלידתי הידועה מנבחרת ברזיל, השתנה קצת גם הסטייט-אוף-מיינד שלי: אולי באמת מגיע להם.

עד אתמול.
במהלך הטורניר, ברזיל לא הציגה כדורגל מרשים במיוחד, אבל הוכיחה עליונות על היריבות שלה וניצחה בזכות. גם אתמול היא היתה במשך רוב המשחק טובה יותר מקולומביה, אבל סגנון המשחק האלים, הכסאח והפרובוקציות, לוקחים ממנה כל קרדיט שחשבתי לתת לה.

אני לא מבין מדוע ברזיל נגררת פעם אחר פעם, טורניר אחר טורניר, לסגנון משחק מבאס כזה, שמתאים לנבחרת אנדרדוגית, לא לכזאת שמשחר ימי הכדורגל נחשבת בין הטובות בעולם. היא פשוט לא זקוקה לזה (וגם לא לעזרה של השופט, שאתמול רשם שיא חדש של עליבות שיפוטית). לכדורגל הברזילאי יש דימוי "שמח" ואטרקטיבי, קבוצתי ומהנה, שתמיד מיגנט אליו מיליוני ברחבי העולם, אבל האמת היא שהיום אין לי מושג על מה הדימוי הזה מבוסס. מאז שאני זוכר את עצמי, נבחרת ברזיל משחקת כפי שהיא משחקת בטורניר הזה: קשוחה, לוחמנית, "טקטית". תמיד, אבל תמיד, הנבחרת מורכבת מחבורה של "חוטבי עצים ושואבי מים", עם כמה "פנטזיונרים" לקישוט – אם זה רומאריו, רונאלדו ורונאלדיניו בשעתם, ואם זה ניימאר היום.

אולי הכשלונות שהיא חוותה מאז הזכייה ב-1970, ועד גביע העולם 1990 (הדחה משפילה בשמינית מול ארגנטינה), הביאו את הברזילאים להסיק מסקנות ולהתבסס על סגנון משחק יותר קשוח ופחות "שמח". זה השתלם להם ב-1994 (ניצחון בגמר בפנדלים), ב-1998 (הגיעו עד הגמר אך הפסידו לצרפת), וב-2002 (0:2 בגמר על גרמניה).
בגביע העולמי יש תמיד חשודות מיידיות שנחשבות לכאלה ש"מקלקלות" את ההצגה בשל כדורגל מעיק ומשעמם: איטליה, יוון, אנגליה, גרמניה-של-פעם (וגם של אתמול, למען האמת) וכו'. איכשהו, ברזיל תמיד חומקת מהביקורת הזאת, למרות שהיא המשעממת והמבאסת הגדולה מכולם.

אבל משחק טקטי ומבוקר הוא לא חטא. אם הוא מבוצע כהלכה, הוא יכול להיות גם יפה לעין בדרכו. עניין של טעם. אבל משחק פרוע ואלים כמו אתמול – הוא חטא ועוד איך, והעונש לא איחר לבוא עם הפציעה הקשה של ניימאר. למרבה הצער, העונש הוא לא רק של נבחרת ברזיל והאדון פליפה סקולארי, העונש הוא של עשרות מיליוני אוהדים ברחבי העולם, ושל האנשים שקנו כרטיס במיוחד כדי לראות אותו מלהטט. קארמה איז א ביטץ', מר סקולארי.
ועכשיו, להשלמת העונש, תתכבד נבחרת גרמניה להעיף את חבורת הכסחנים הזאת מהטורניר.

טעם של פעם

לא אהבתי את איך שנבחרת גרמניה שיחקה אתמול, אבל הבוקר הצליח שותפי הגרמני לדירה לשנות את דעתי: אני אמרתי שגרמניה של אתמול נראתה (שוב) כמו גרמניה של פעם. הוא הסכים, אבל הצביע על כך שהיא שיחקה באחריות, לא איבדה את הראש, הכניסה גול אחד ואז נתנה לצרפתים להתרסק שוב ושוב על חומות ההגנה שלה. וכשזאת לא תפקדה, המעוז האחרון – מנואל נוייר – היה שם כדי לחסום את הבעיטות של קארים בנזמה. וזה בדיוק סגנון המשחק שנדרש בשלבים האלה של הטורניר – אחראי ומאורגן. בואו לא נשכח, שבפעם האחרונה שגרמניה זכתה בגביע העולמי, כך בדיוק היא שיחקה.
אם יש צדק בכדורגל (ולצערי אין), האחריות והמשחק ההוגן של גרמניה יגברו בחצי הגמר על הכסאח והפרובוקציות של ברזיל.

שער ליקום מקביל

חוזרים לשנות ה-90 בשער ברנדנבורג

חוזרים לשנות ה-90 בשער ברנדנבורג

במחצית המשחק בין גרמניה לגאנה, בהקרנה הפומבית בשער ברנדנבורג, קיבלו ההמונים שבאו לצפות בצוותא במשחק, הופעה של ההרכב הצעיר והמבטיח Right Said Fred. זה נראה כמו המשך הולם למחצית הראשונה, שבה גרמניה נראתה כמו גירסת שנות ה-90 שלה: כבדה, איטית, טקטית במובן הרע של המילה, וחסרת מעוף ויצירתיות. חשדתי שמה נפלתי דרך חור תולעת ונחתתי 20 שנה אחורה.

ההופעה של הפרדים היתה גם האות שלי לנטוש את המתחם הצפוף והמחניק ולחפש לי מקום נוח יותר לעקוב בו אחר המשחק. מצאתי בר ספורט שהיה מלא באסייתים כלשהם (סליחה, אני לא מבדיל בין סינים ויפנים וקוריאנים ווייטנאמים, וגם אתם לא), מאופרים בצבעי שחור-אדום-זהב ושעודדו באדיקות את נבחרת גרמניה. אני באמת מתחיל מתחיל לחשוב ברצינות ששער ברנדנבורג הוא בעצם פורטל ליקום מקביל ומוזר במיוחד. מה קורה פה? אני רוצה הביתה!

טוב, המחצית השנייה כבר היתה סיפור אחר לגמרי. הפרשנויות של אחרי המשחק גרסו כי במחצית הזאת קיבלנו את המשחק הכי טוב עד כה של הגביע העולמי. אני לא כל כך מתעסק בקביעות מהסוג הזה, אבל אכן היה משחק מותח ומסעיר, שיכול היה להיות מוכרע לכל צד, ולכן התיקו בהחלט שיקף את מהלכו.

השיא של מירו

בגביע העולמי לפני ארבע שנים, כשמירוסלב קלוזה הורחק בכרטיס אדום טפשי במחצית הראשונה של המשחק השני (ובכך הורחק גם מהמשחק הבא), חשבתי שבכך נסתם הגולל על הסיכוי שלו לשבור את שיא הכיבושים של רונאלדו. הייתי מאוכזב מההרחקה הזאת יותר מאשר מההפסד של גרמניה במשחק (1:0 לסרביה).

אפשר היה לחשוב שיואכים לב צירף את מירו לסגל, רק כדי לתת לו הזדמנות אחרונה לשבור את השיא (וגם את שיא ההופעות בגביע העולמי של לותר מתיאוס, אם כבר). אבל בנבחרת גרמניה לא מתעסקים בגימיקים. קלוזה בסגל כי הוא שחקן נפלא שמכריע משחקים. ועובדה היא כי לב שלח אותו למערכה במצב של פיגור כדי להציל את המולדת (טוב, הוא בעצם נולד בפולין, אבל הבנתם), וזה בדיוק מה שהוא עשה, עם השפיץ של הנעל ברגע הנכון ובמקום הנכון. העובדה שהוא השווה עם השער הזה את השיא של רונאלדו (וגם הגיע ל-70 כיבושים בנבחרת) היא "רק" בונוס משמח במיוחד.

המזל הולך עם הטובים יותר

פינת הסמסים היומית: לפני ארגנטינה-איראן, קיבלתי מאחי את צמד ההודעות הבאות:

SMS-Argentina-Iran

בתוספת הזמן של המשחק כבר הרמתי את הטלפון כדי לסמס לו, שאמנם נגמר 0:0, אבל דווקא נהניתי. במיוחד מהמשחק האמיץ  והחכם של האיראנים, וגם מאוזלת רגלה של ארגנטינה. ואז הגיע הגמד ושחרר את השמאלית המסובבת שלו לרשת (ומי האידיוט שמשאיר אותו פנוי אותו לבעיטה אלכסונית ברגל שמאל, כאילו הוא לא ראה מימיו משחק של ברצלונה?).
אני אוהב את המשפט "המזל הולך עם הטובים", כי הוא רומז שלמעשה, אין דבר כזה מזל עיוור וגחמני – רק מי שמתאמץ ורוצה והוא גם מוכשר במידה סבירה, נהנה לעיתים קרובות ממה שאנשים נוהגים לכנות "מזל". לדעתי יש לארגנטינה מספיק מה"מזל" הזה כדי ללכת עד הסוף. היא לא קבוצה טובה, לטעמי, אלא אוסף של אינדיבידואלים טובים, אבל יש לה את מסי, שיש לו מספיק כישרון ברגליים כדי להפוך נבחרת טובה לנבחרת עם "מזל". יש לארגנטינה מזל שיש להם אותו.

ומה לגבי האיראנים? שגם רצו והשתדלו והתאמצו ושיחקו נהדר? מה עם המזל שלהם? טוב, קבלו עדכון לפסוק: "המזל הולך עם הטובים יותר".
ואם נחזור רגע לסמס ההוא, אז לשתיהן הגיע לנצח.

הופה, אפרופו מזל, הרי ידיעה שהתקבלה זה עתה >> (כנסו כנסו)

בין איטליה לברזיל

רייט סד פרד המקורי מגלה עניין במשחק של ניגריה ובוסניה

רייט סד פרד המקורי מגלה עניין במשחק של ניגריה ובוסניה

זה אולי טורניר הגביע העולמי המהנה ביותר מאז שאני זוכר את עצמי.
בעבר היתה איזו הסכמה מדכדכת, שהמשחקים בטורנירים האלה לא ״אמורים״ להתעלות לרמה גבוהה, ולא היו חסרים הסברים לכך: התשישות של השחקנים אחרי העונה הקשה; חוסר התיאום בין שחקנים שמגיעים מליגות שונות ולא רגילים לשחק ביחד; האגו של הכוכבים וחוסר הסמכותיות של המאמנים; מזג האוויר וכו׳ וכו׳.

לאחרונה הגעתי להמסקנה שה״אחראי״ לתובנה הזאת הוא הגביע העולמי של איטליה 90׳, שהיה, ועל כך אין ויכוח, הגרוע ביותר אי פעם. למעשה, כשאני משחזר לאחור, חוץ מהטורניר המחריד ההוא, שהיווה סוג של נקודת שבר או קו פרשת מים, כל הטורנירים שלאחריו היו מהנים למדי, והרמה הכללית, כמו גם ממוצע השערים, נמצאים במגמת עלייה. אפשר אולי להגיד שבברזיל 2014 השתחררנו סופית (טוב, אולי זה רק אני) מהטראומה של איטליה 1990.

ונסיים עם פינת מירוק המצפון היומית, כי באמת שקשה להתעלם מהעוולות – קטע סאטירי חריף במיוחד על ארגון THIEFA (אהבתי את משחק המילים):