ארכיון הקטגוריה: כדורגל עולמי

מה שבע

גביע מתנפח כבר יש לי. בקרוב הדבר האמיתי?

גביע מתנפח כבר יש לי. בקרוב הדבר האמיתי?

אני בטח אצא עכשיו האיש הכי פרובינציאלי בעולם, אבל במחצית המשחק הבלתי-נשכח אמש בין נבחרת גרמניה לנבחרת ברזיל, במצב של 0:5, הדהדו בזכרוני שני משחקים מהעבר: ה-0:5 של מכבי חיפה על מכבי ת״א ב-1994, וה-0:5 של נבחרת ישראל על אוסטריה ב-1999.

מה שמשותף למשחקים האלה זו לא רק התוצאה הגבוהה שהושגה במשחק חשוב וקובע, אלא העובדה שלפני המשחק כל קבוצה נראתה כמסוגלת לנצח את יריבתה, וכל תוצאה נראתה אפשרית, חוץ מהתוצאה שהושגה בפועל.

השותף הגרמני שלי לדירה אמר לי אתמול בלילה שזה היה משחק שהוא יספר עליו לנכדים שלו. משהו שזוכרים לכל החיים. ואני כמובן מבין היטב על מה הוא מדבר. עובדה: גם בעודי יושב בפאב בברלין ותופס את הראש לנוכח הקונצרט הגרמני בבלו הוריזונטה, הזיכרון הראשון שעולה לי לראש הוא החמישייה ההיא של מכבי חיפה, כאילו לא חלפו 20 שנה מאז.
ואולי אני באמת סתם פרובינציאל.

והזיכרון שלי עוד קצר יחסית לזה של הברזילאים. ב-1950, בטורניר שהתקיים בברזיל, הם הפסידו בגמר לאורוגוואי, באחד המשחקים הטראומטיים בתולדות הנבחרת. גם אחרי 64 שנים הם עדיין מחפשים איך למחוק את החרפה הזאת. וכפי שכתבו כבר לפני: אתמול הם הצליחו.

עוד סח לי השותף, כי הוא מעולם לא חווה דבר כזה בכדורגל. כן, היתה בימי חיינו הזכייה של גרמניה באליפות העולם ב-1990 ובאליפות אירופה ב-1996, אבל כמשחק יחיד, בערב אחד – כזה דבר לא היה לגרמנים כנראה מעולם.
ואם חושבים על כך, זה הגיוני: נבחרת שנמצא בטופ העולמי, למעשה מספקת לאוהדיה בעיקר אכזבות (!). תחשבו על זה: בגרמניה, בכל פעם שהנבחרת לא חוזרת עם תואר – האירופאי או העולמי – זו אכזבה. ולכן המשחק הזה, והתוצאה הזאת, כל כך משמעותית וכל כך מרגשת עבור הגרמנים.
אז הנה, התאמצנו ומצאנו משהו שישראל כבר השיגה בכדורגל וגרמניה עדיין לא. עד אתמול.

לי כל שנאפס נושא מזכרת

אנקדוטה קטנה: בפאב שבו צפיתי במשחק אמש נהוג לחלק ללקוחות בקבוקון שנאפס קטן על כל שער לטובת הקבוצה "שלנו" (בדרך כלל זו הרטה, אתמול זו היתה כמובן הנאציונאלמאנשאפט). בערך בשער הרביעי או החמישי נגמרו להם הבקבוקונים במלאי, אז הם עברו לחלק את השנאפס בכוסיות.
בקיצור, מי שהגיע לשם אתמול, בכלל לא היה צריך לקנות אלכוהול, הוא היה יכול לתפוס יופי של ראש רק בזכות ערימת הגולים של מולר ושות'.

החטא הקדמון

המשחק אמש הפגיש שתי נבחרות ששינו את פניהן בעשורים האחרונים (מפגש שני בלבד בגביע העולם לשתי הענקיות הללו, הקודם היה בגמר של 2002). התייחסתי לכך בפוסט קודם לגבי נבחרת ברזיל: למודי אכזבות בשנים 1974-1994, החליטו שם לנטוש את ה"ז'וגו בוניטו" ("המשחק היפה") שלהם, זה שהפך אותם לאהובים כל כך בכל העולם, לטובת כדורגל קשוח, מבוקר, "טקטי" או במילה אחת: גרמני.
הגרמנים עשו מהלך הפוך בעשור האחרון: זנחו את הכדורגל ה"גרמני" ועברו לשחק… ובכן, ז'וגו בוניטו. זה עדיין כדורגל מאוד גרמני – קבוצתי, מאורגן, כל שחקן יודע את מקומו ותפקידו – אבל הרבה יותר יפה לעין.

גם מהבחינה הזאת המשחק אמש היה מרתק: שני הקווים הכמעט מקבילים הללו נפגשו אתמול לקרב שבא לתת מענה לשאלה, דרכו של מי נכונה וטובה יותר. התשובה הדהדה בכל רחבי העולם. גרמניה של היום משחקת יפה יותר, אבל היא לא שינתה את המהות שלה ולא זנחה את השורשים שלה ואת העקרונות הבלתי-מתפשרים של ספורטיביות, קבוצתיות, סדר, ארגון וכל אלה. לעומתה, נבחרת ברזיל בעטה במורשת שלה, זרקה לפח את יסודותיה וירקה בפרצופם של מאות מיליוני אוהדים. וכדי להוסיף חטא על פשע – גם לא היססה לחרוג מגבולות הקשיחות אל תחומי הכסאח וחוסר הספורטיביות (ע"ע רבע הגמר מול קולומביה). והיא עושה את זה כבר למעלה מ-20 שנה. זה אמנם הביא לה שני גביעים, לא נכחיש, אבל זה גם מה שהביא לה את ההשפלה האיומה אמש.

טוטאל פוטבול (אבל לא מה שאתם חושבים)

דבר אחד בכל זאת לא השתנה (ולא ישתנה כנראה) בברזיל: הגישה הטוטאלית לכדורגל. לא ברמה המקצועית, ברמה הרגשית. יש בזה משהו ששובה את הלב, אבל גם זה אחד משורשי התבוסה אמש. לטעמי, ברזיל הפסידה את המשחק לגרמניה ברגע שניימאר נפצע. לא בגלל שהוא כה חיוני לקבוצה (הוא שחקן חשוב, הכי חשוב, אבל בנבחרות גדולות ומוכשרות אמור להיות תחליף לכל אחד. ראו מקרה מרקו רויס בגרמניה), אלא בגלל הפסטיבל ההיסטרי סביב הפציעה שלו, שבשיאה החזיקו דויד לואיז וז'וליו סזאר את החולצה מספר 10 בזמן שירת ההמנון. מה זה הדבר הזה?! הלו, האיש לא מת עדיין! וכשהנבחרת מתעקשת להפוך את היעדרו של האיש לאישיו כה מרכזי, זה באמת הופך לאישיו המרכזי ואז החיסרון שלו באמת מורגש. וברזיל אכן נראתה אתמול כאילו היו לה פחות שחקנים על המגרש לעומת גרמניה.

לא נוצץ, אבל זהב טהור

מם של קלוזה. שחקן מבריק, הממים שלו קצת פחות.

מם של קלוזה. חלוץ מבריק, הממים קצת פחות.

הוא עשה את זה. כאילו ה-1:7 לא היה מספיק משפיל, בא מירוסלב קלוזה ושבר את השיא של רונאלדו דווקא נגד ברזיל. מה שאני אוהב בקלוזה ובשיא שלו, זה שהם מסמלים בדיוק את מה שאנשים אוהבים בכדורגל –  לא צריך להיות בנוי לתלפיות או הר של שרירים כדי להיות אחד הגדולים בכל הזמנים. קלוזה הוא סופרסטאר ענק, כמובן, אבל הוא לא שחקן מהסוג של רונאלדו (הברזילאי והפורטוגלי), או פלה או מראדונה, או אפילו תומס מולר. הוא לא נוצץ, והגולים שלו פשוטים ולא וירטואוזיים. הוא פשוט מקצוען שעושה את העבודה שלו וכובש. בצרורות. ובמקום ובזמן הנכון. בצניעות, בשקט, בלי צלצולים, בלי פוזות מגוחכות למצלמות ובלי ציוצים פרובוקטיביים בטוויטר. היי, מתי ראיתם בפייסבוק ממים על קלוזה? דווקא האנטי-כוכבות שלו עושה אותו לכוכב כזה גדול בעיניי.

(בתמונה משמאל: קלוזה-מם שטרחתי ומצאתי בגוגל-תמונות. אל תרוצו לחפש, כמעט כל האחרים מבוססים על אותו משחק מילים מעיק).

המצב

שנייה לפני סיום, אני חש צורך להתייחס גם למצב בישראל: אני לא נוהג לכתוב על הנעשה במזרח התיכון – לא כאן, לא בבלוגים אחרים ולא ברשתות החברתיות – פשוט כי אני חושב שזה לא מנומס ומרגיז את הבריות, לשבת בחו"ל ולמתוח ביקורת על הנעשה במולדת (אם כי לאנשים משום מה אין בעיה עם זה שאנשים יושבים בחו"ל ומשבחים את המדינה… אבל לא משנה). אבל הפעם ארשה לעצמי התייחסות קצרה, שגם רלבנטית לעניין שכאן למעלה. כששיתפתי את חבריי בתמונות מברלין – כולל זו המקסימה בראש הפוסט – שלחה לימישהי הודעה: "אנחנו בממ"ד ואתה מתעסק בשטויות?". לא התאפקתי ועניתי לה (וגם האלכוהול תרם את תרומתו): "סליחה, אבל מי שמתעסק בשטויות זה אתם ולא אני. ותחשבי על זה".
ותחשבו על זה גם אתם.
וזה כל מה שיש לי להגיד על הנושא.

הכיבוש ההולנדי

מעוז כתום בברלין

מעוז כתום בלב ברלין

עוד משלב הבתים של הגביע העולמי תהיתי איפה אפשר לצפות כאן במשחקים של נבחרת הולנד בחברתם של אוהדים הולנדים. הדעת אומרת שיש כנראה לא-מעט הולנדים בברלין (מסתבר כי באופן כללי יש הרבה הולנדים בהרבה מקומות. כנראה שנהיה להם צפוף בבית), אבל איפה הם מתכנסים?

אמש, בעזרתו של חבר, אותר מעוז כתום בלב ברלין, לא רחוק מתחנת אוסטבאנהוף. מתחם של צפייה ציבורית נכבש על ידי צבא של לובשי-כתום שמחים-כתמיד, שבאו לראות את הולנד עולה לחצי הגמר על חשבונה של קוסטה-ריקה הסימפטית. לבשתי את חולצתי הכתומה הטובה ביותר (והיחידה), ששנים של כביסות כבר הפכו אותה לכמעט צהובה אבל למי אכפת, והפלגתי לעבר אוסטבאנהוף. מרוב התרגשות ירדתי בתחנה הלא-נכונה, אבל מיד תוקנה התקלה והגעתי בשלום ליעדי. מזל רק שהחבר חיכה בתחנה, אחרת ספק אם הייתי מאתר את המתחם שבו התכנסו להם ההולנדים וגם כמה קוסטה-ריקנים (או גרמנים עם משיכה מוזרה לעמי מרכז ודרום אמריקה. יש פה הרבה כאלה, מסתבר).  חבל רק שהעליבו אותם ואותנו עם קרלסברג דוחה ב-3 יורו לכוס של 400 מ"ל, כי אז אולי היה טיפה יותר שמח.

כתוםרגע לפני המשחק, ההמנונים. החברים ביציע נעמדים ושרים ברגש על כך שהם מדם גרמני ותמיד כיבדו את מלך ספרד (בחיי, תבדקו את המילים). יאללה, שיתחיל כבר.

ואז זה התחיל. או חשבתי שזה התחיל, כי השעון התחיל לרוץ והתחוללה איזו תנועה על המסך, אבל על הדשא לא ממש התרחש משהו. במשך 90 דקות. ועוד 30 דקות של הארכה. למעשה, האירוע היחיד הראוי לציון במשחק הזה היה החילוף ה… מעניין של לואי ואן חאל, שהכניס את השוער השני לדו-קרב בעיטות ההכרעה.

גאון, מטורף, מגלומן, מזליסט או הכול ביחד? הרשת עמוסה היום בניתוחים ופרשנויות על המהלך של ואן חאל (שלא הומצא על ידו, מסתבר). אני חושב שפשוט לא היה לו מה להפסיד: אם ההולנדים היו מודחים בבעיטות ההכרעה קשה היה לבוא אליו בטענות, כי בעיטות הכרעה זה הרי עניין של מזל ועצבים, לא של כדורגל. ואם מנצחים – יצא גאון. אז הוא יצא גאון. נו מילא. האגו שלו כל כך גדול, שגם אם הוא יגדל עוד קצת, לא ממש נרגיש בכך.
לדעתי, גדולתו של המהלך הוא בכך שוואן חאל הצליח להכניס אלמנט טקטי לחלק היחיד של המשחק שבדרך כלל אין לו שום קשר לטקטיקה. נכון שזו טקטיקה יותר פסיכולוגית מאשר טקטיקת-כדורגל, אבל כשהקרב הוא קרב של עצבים ומתח, זו כנראה הטקטיקה המנצחת.

סוף להפתעות

ועכשיו, כשהתפזר העשן, מתברר שלחצי הגמר הגיעו, כמעט כמו תמיד, ארבע הגדולות. הפתעות זה כיף, סינדרלות זה נחמד, אבל כדי לשרוד את הטורניר עד הסוף, כנראה שנדרשים מרכיבים נוספים כמו נסיון במעמדים האלה ו"ידע ארגוני" שנצבר במשך עשרות שנים. כנראה שצריכים להתחולל יותר מדי צירופי מקרים כדי שמקרים מוזרים כמו יוון ביורו 2004, דרום-קוריאה בגביע העולם 2002 או דנמרק ב-1992, יחזרו על עצמם.
תודה רבה קוסטריקנים, בלגים, וקולומביאנים חביבים על הרגעים היפים שסיפקתם לנו, עכשיו תורם של המבוגרים לשחק.

ועוד דבר התברר (שוב) בחצי הגמר: כל הדיבורים על "טורניר דרום-אמריקני" והספירה המתמדת של כמה נבחרות אירופאיות כבר עפו, היא בעיקר טכניקה משעממת במיוחד למילוי תוכן במדורי הספורט. זהות המעפילות לחצי הגמר מוכיחה כמה הדיון הזה חסר משמעות – חצי הגמר התחלק שווה בשווה בין אירופה לדרום אמריקה, וגם אם הגמר יהיה על טהרת האמריקניות (אלוהים ישמור!) או האירופאיות (הלואי), זה כמובן לא יוכיח כלום. בהתחשב בזהות המתמודדות, כל תוצאה היא הגיונית. מפה כבר אין יותר אנדרדוגיות.

הולנדים-בברלין

 

החטא ועונשו

קארמה היא ביטץ'לפני תחילת טורניר הגביע העולמי, הימרתי על ברזיל כמי שתניף את הגביע בסיומו. הנבחרת לא נראתה מרשימה במיוחד, אבל התנאים הסביבתיים לטובתה: קהל ביתי חם ותומך, קצת שיפוט ביתי, תנאי אקלים קשים עבור היריבות וכו'. ועם ההימור, ועל אף סלידתי הידועה מנבחרת ברזיל, השתנה קצת גם הסטייט-אוף-מיינד שלי: אולי באמת מגיע להם.

עד אתמול.
במהלך הטורניר, ברזיל לא הציגה כדורגל מרשים במיוחד, אבל הוכיחה עליונות על היריבות שלה וניצחה בזכות. גם אתמול היא היתה במשך רוב המשחק טובה יותר מקולומביה, אבל סגנון המשחק האלים, הכסאח והפרובוקציות, לוקחים ממנה כל קרדיט שחשבתי לתת לה.

אני לא מבין מדוע ברזיל נגררת פעם אחר פעם, טורניר אחר טורניר, לסגנון משחק מבאס כזה, שמתאים לנבחרת אנדרדוגית, לא לכזאת שמשחר ימי הכדורגל נחשבת בין הטובות בעולם. היא פשוט לא זקוקה לזה (וגם לא לעזרה של השופט, שאתמול רשם שיא חדש של עליבות שיפוטית). לכדורגל הברזילאי יש דימוי "שמח" ואטרקטיבי, קבוצתי ומהנה, שתמיד מיגנט אליו מיליוני ברחבי העולם, אבל האמת היא שהיום אין לי מושג על מה הדימוי הזה מבוסס. מאז שאני זוכר את עצמי, נבחרת ברזיל משחקת כפי שהיא משחקת בטורניר הזה: קשוחה, לוחמנית, "טקטית". תמיד, אבל תמיד, הנבחרת מורכבת מחבורה של "חוטבי עצים ושואבי מים", עם כמה "פנטזיונרים" לקישוט – אם זה רומאריו, רונאלדו ורונאלדיניו בשעתם, ואם זה ניימאר היום.

אולי הכשלונות שהיא חוותה מאז הזכייה ב-1970, ועד גביע העולם 1990 (הדחה משפילה בשמינית מול ארגנטינה), הביאו את הברזילאים להסיק מסקנות ולהתבסס על סגנון משחק יותר קשוח ופחות "שמח". זה השתלם להם ב-1994 (ניצחון בגמר בפנדלים), ב-1998 (הגיעו עד הגמר אך הפסידו לצרפת), וב-2002 (0:2 בגמר על גרמניה).
בגביע העולמי יש תמיד חשודות מיידיות שנחשבות לכאלה ש"מקלקלות" את ההצגה בשל כדורגל מעיק ומשעמם: איטליה, יוון, אנגליה, גרמניה-של-פעם (וגם של אתמול, למען האמת) וכו'. איכשהו, ברזיל תמיד חומקת מהביקורת הזאת, למרות שהיא המשעממת והמבאסת הגדולה מכולם.

אבל משחק טקטי ומבוקר הוא לא חטא. אם הוא מבוצע כהלכה, הוא יכול להיות גם יפה לעין בדרכו. עניין של טעם. אבל משחק פרוע ואלים כמו אתמול – הוא חטא ועוד איך, והעונש לא איחר לבוא עם הפציעה הקשה של ניימאר. למרבה הצער, העונש הוא לא רק של נבחרת ברזיל והאדון פליפה סקולארי, העונש הוא של עשרות מיליוני אוהדים ברחבי העולם, ושל האנשים שקנו כרטיס במיוחד כדי לראות אותו מלהטט. קארמה איז א ביטץ', מר סקולארי.
ועכשיו, להשלמת העונש, תתכבד נבחרת גרמניה להעיף את חבורת הכסחנים הזאת מהטורניר.

טעם של פעם

לא אהבתי את איך שנבחרת גרמניה שיחקה אתמול, אבל הבוקר הצליח שותפי הגרמני לדירה לשנות את דעתי: אני אמרתי שגרמניה של אתמול נראתה (שוב) כמו גרמניה של פעם. הוא הסכים, אבל הצביע על כך שהיא שיחקה באחריות, לא איבדה את הראש, הכניסה גול אחד ואז נתנה לצרפתים להתרסק שוב ושוב על חומות ההגנה שלה. וכשזאת לא תפקדה, המעוז האחרון – מנואל נוייר – היה שם כדי לחסום את הבעיטות של קארים בנזמה. וזה בדיוק סגנון המשחק שנדרש בשלבים האלה של הטורניר – אחראי ומאורגן. בואו לא נשכח, שבפעם האחרונה שגרמניה זכתה בגביע העולמי, כך בדיוק היא שיחקה.
אם יש צדק בכדורגל (ולצערי אין), האחריות והמשחק ההוגן של גרמניה יגברו בחצי הגמר על הכסאח והפרובוקציות של ברזיל.