ארכיון הקטגוריה: ספורט אולימפי

בחזרה לקרקע

עם כל האכזבה, כנראה שזה לטובה שמשלחת ישראל חוזרת מהאולימפיאדה ללא אף מדליה. אולי זה יעמיד אותנו בפרופורציות הנכונות לגבי מיקומנו האמיתי בספורט העולמי. 20 שנה חיינו באשליה שיש פה ספורט אולימפי סביר, ושאנחנו שייכים למועדון המכובד והדי-אקסקלוסיבי של הזוכות במדליות (אקסקלוסיבי, כי כידוע, רוב המשלחות למשחקים האולימפיים חוזרות ללא אף מדליה). והנה הגיע איתות מלונדון, שהחזיר אותנו לקרקע המציאות.

חשבתי על זה לאחרונה: מדד המדליות הוא מדד מתעתע. השיטה של שלוש מדליות נובעת מנטייה אנושית לחלק דברים לשלושה, ובואו נודה על האמת, החלוקה הזאת שרירותית לחלוטין: הרי יש רק מנצח אחד בתחרות, לא שלושה. באותה מידה אפשר היה להעניק גם מדליה מברזל למקום הרביעי ומדליה מעופרת למקום החמישי, ובכך לשמח אלפי אתלטים נוספים, ולהכניס עשרות מדינות חדשות למעגל הזוכות (ונתעלם מכך שגם בשיטה הזאת המשלחת הישראלית ללונדון לא היתה חוזרת עם אף מדליה).

המטרה של שתי המדליות הנוספות, הכסף והארד, היא הגברת התחרותיות והרייטינג של המשחקים, אבל אין שום משמעות לדירוג שמתחת למקום הראשון – חוץ ממנו, כולם בחזקת מפסידים. העדות הכי ברורה לעיוות שבשיטה הזאת היא בכך שהזוכה במדליית הארד תמיד נראה מרוצה יותר מזה ש"זכה" במדליית הכסף (במדליית הכסף, כידוע, לא זוכים, אלא מקבלים כפרס ניחומים בלתי מנחם בעליל – תזכורת נצחית למפסידנותך).

נצנוץ המדליות איתן חזרו נציגי ישראל מ-5 האולימפיאדות שקדמו ללונדון 2012, סנוור את עינינו. המדליות העניקו תירוץ להמשיך ולא לעשות כלום לקידום הספורט. הרי מדוע להשקיע כספים ומשאבים אם ממילא אנו קוצרים הצלחות (=מדליות) והעם בא על סיפוקו למראה דגל ישראל המתנפנף על אדמתם של הגויים? (שהרי זה מה שבאמת מעניין את מרבית הישראלים שעוקבים אחר נציגינו במשחקים האולימפיים).

לא שאני אופטימי במיוחד לגבי עתידו של הספורט האולימפי בישראל. הרי כפי שאמר אחד הוורשביאקים (אני לא מבדיל ביניהם), ואני מסכים איתו – זה לא ממש משנה אם זכינו במדליה או לא, ההצלחה לא נמדדת רק במדליות (ראו מקרה נטע ריבקין – הצלחה נמדדת גם בציפיות, לא רק בתוצאה הסופית). ההבדל בינינו זה שהוא חושב שהוא עושה עבודה טובה, ואני חושב שהוא ושכמותו תוקעים פה את הספורט במקום כבר 60 שנה.

וחוץ מזה, אף אחד פה לא ממש מתעניין בספורט. העניין שמביעים פה במהלך השנה בענפים שאינם כדורגל או כדורסל הוא כל כך זעום, שאני באמת מתקשה למצוא טיעונים לטובת ההשקעה בהם. אם לא מעורבת בזה "גאווה לאומית" במידה כזאת או אחרת, אנחנו לא ממש טורחים לעקוב אחר תחרויות ג'ודו או אתלטיקה או שחייה או התעמלות, שמתקיימות במהלך השנה.
אז ה"סטירה" שחטפנו כביכול במשחקי לונדון 2012 לא באמת תשנה משהו. אנחנו נמשיך לדבר ולכתוב, הוורשביאקים ימשיכו לנבוח, שרת הספורט תחזור לנמנם, והאתלטים ימשיכו לעסוק או לא לעסוק במקצוע שלהם. זה לא שמישהו באמת יתעניין בהם ובגורלם.

ההצלחה היא חד הורית

כותרות מדורי הספורט 8.8.12בהנחה שלא יתחוללו נסים ונפלאות בריצת המרתון או בתחרות ההתעמלות האמנותית, משלחת ישראל תחזור מהאולימפיאדה ללא מדליה, לראשונה מאז 1988. תקשורת הספורט עסוקה בניתוח הכישלון, ואני מציע להפסיק לדבר במונחים כמו "כישלון" ולנסות לאמץ מושגים קולעים ומדוייקים יותר כמו "אכזבה", "פספוס", "תחושת החמצה" וכיוצא באלה.

המושג "כישלון" יוצא מנקודת הנחה שהיו לנו ציפיות גבוהות מהמשלחת, או שההיערכות וההכנה היו קפדניות ומקיפות, אבל איכשהו הן לא הביאו תוצאות בשטח, ועכשיו עלינו לבדוק מה השתבש ואיפה טעינו ומה עשינו לא-נכון. אבל כשההשקעה היא מינימלית, כשעסקונת הספורט עסוקה במאבקים פנימיים (ע"ע איגוד הג'ודו) ולא בקידום ענפי הספורט והספורטאים, וכשהאתלטים עצמם לא מקבלים תנאים מספקים כדי להצליח במשחקים האולימפיים, אי אפשר להגדיר את הישגי המשלחת בלונדון כ"כישלון" (ובכלל, איך אפשר להיכשל או לטעות כשלא עושים שום דבר?). הישגי המשלחת הישראלית בלונדון מייצגים נאמנה את מקומו של הספורט הישראלי בעולם, ומדליה לכאן או לכאן לא היתה משנה את זה באופן מהותי.

תקשורת הספורט הישראלית (ובואו נודה על האמת – גם צרכניה) היא צעקנית ושטחית, עולמה צבוע בשחור ולבן וראייתה בינארית: מבחינתה קיימים רק שני מצבים – הצלחה (מדליה בצבע כלשהו) או כישלון (אפס מדליות). ראו את הכותרות פה בתמונה למעלה, ושערו כיצד היו נראים הדפים האלה, במקרה שלי קורזיץ היתה מצליחה לגרד חתיכת מתכת עגולה מצופה בסגסוגת של נחושת ובדיל. בדבר אחד אני משוכנע: לא הייתם רואים שם אף מילה מהשורש כ.ש.ל.

אלוהי הספורט הם אכזריים וחסרי רחמים. הם מענישים בחומרה על מעידה קטנה בתרגיל הקרקע, שיוט אחד לא מוצלח, איחור של מאית שנייה בזינוק, שנייה של חוסר ריכוז, או פספוס של כדור אחד (לא משנה מאיזה סוג). בהרבה מאוד מקרים, ההבדל בין מדליה לבין כלום ושום דבר הוא כל כך זעיר, עד שלא ניתן בכלל להבחין בו בעין אנושית בלתי מזוינת וללא מכשירי מדידה מדויקים. ויתרה מזאת, בספורט, כבר כתבתי פה אינספור פעמים, שולטת לעיתים קרובות המקריות: הגרלה נוחה יכולה לעשות את ההבדל בין "הצלחה" (מדליה, כאמור) לכישלון; משב רוח פתאומי יכול היה להעיף את לי קורזיץ לעבר המדליה; רעד קל באצבע של הקלע סרגיי ריכטר היה יכול לשלוח אותו לגמר ואולי אפילו למדליה; סרב אחד מוצלח של יוני ארליך, היה יכול להיות ההבדל בין "הישג מכובד" לבין התמודדדות ישירה על מדליה. ולכו תדעו איפה היינו היום אם דונלד סנפורד לא היה מאבד את הנעליים.

הספורט הישראלי ניזון ממקריות וחי עליה. אלת המקריות דואגת מדי פעם לזרוק לכיווננו כמה פירורי הצלחה (השתתפות בליגת האלופות בזכות הגרלה נוחה, למשל), כדי שלא נאבד לחלוטין את התקווה ונמשיך לחשוב שיש פה ספורט ראוי לשמו. אני לא אומר שהישגי ישראל באולימפיאדה ב-20 השנים האחרונות הם מקריים – הם תוצר של עבודה קשה והתעלות ראויה לציון מצד האתלטים. אבל ההישגים האלה אינם התוצר של המערכת, שמנסה כל העת לנכס אותם לעצמם (ע"ע לימור לבנת על הפודיום באתונה עם גל פרידמן). בדיוק כשם שההתאחדות לכדורגל לא יכולה לייחס לעצמה את ההעפלות של הקבוצות הישראליות לליגת האלופות, לדוגמה, כך הוועד האולימפי הישראלי, משרד הספורט והיחידה לספורט הישגי, אינם יכולים לטעון לחלק במדליות של שחר צוברי, אריק זאבי, גל פרידמן וכל השאר. במקרה של הספורט הישראלי, הכישלון הוא כרגיל יתום, אבל להצלחה אין אבות רבים – היא חד-הורית.

בקצרה, לא ההישגים האינדיבידואליים הם מקריים, אלא העובדה שיש פה בכלל אתלטים מוכשרים ברמה עולמית. למעשה, כישלון הוא המצב הנורמלי והרגיל של הספורט הישראלי. ההצלחה, הזכייה במדליה, היא המצב החריג. אולי במקום לבדוק כל הזמן איפה טעינו, עדיף לבדוק מה עשינו נכון בהצלחות האלה, ולנסות לשחזר ולשכפל אותן.

מופע שנות ה-90

הגעתי למסקנה שקשה לי לכתוב על האולימפיאדה, משום שקשה לי לעקוב אחריה. למרות שאני צופה כל יום בשעות על גבי שעות של שידורים מלונדון, אני לא מרגיש שאני באמת עוקב אחרי המשחקים האולימפיים. מישהו צריך להגיד את זה: יש שם יותר מדי התרחשויות בשביל סיקור טלויזיוני רצוף (או במקרה הגרוע יותר: יש הרבה מוקדי התרחשות פוטנציאליים, אבל באף אחד מהם לא קורה משהו מעניין), וקשה לי להתמקד ולעקוב אחר המקצועות החביבים עלי.

אני מאוכזב.
לפני 20 שנה חשבתי שבמאה ה-21 כבר יהיה אפשר לבחור בדיוק במה אנחנו רוצים לצפות: לזפזפ בנוחות בין שיט לכדורסל, לקפיצות סוסים או לאתלטיקה. ושגם באתלטיקה, למשל, נוכל לבחור אם לצפות בהטלת כידון או במוקדמות הקפיצה לרוחק. בפועל, אנחנו עדיין כפופים להחלטותיו הגחמניות של איזה במאי ברוממה (או ביורוספורט), שבעצמו כבול לשיקולים של איזה במאי משועמם בלונדון, שמתחשק לו עכשיו להתמקד בריצת 3,000 מכשולים משמימה ולא בתחרות הקפיצה במוט המלהיבה.

באשר להיצע באינטרנט, שכביכול נותן חופש בחירה גדול יותר, אז בואו נודה על האמת: גם ב-2012, שידורים חיים באינטרנט זה עדיין לא זה, וגם אפשרויות הבחירה בעייתיות. בהנחה שאתה לא מחובר בכבל אופטי ישירות לשדרת האינטרנט המרכזית, אתה זוכה לחוויה מפוקפקת של סטרימינג לא-יציב (שתמיד נתקע באמצע האקשן) ותמונה מפוקסלת ומרוחה. וגם התפריט של הבחירה לא אמין ולא מדויק, כי הוא תלוי בהקצאה של הלוויינים או במחזור הירח או במועדי הגאות והשפל או השד יודע מה. איפה האחראי על האינטרנט כשצריך אותו.
אה כן, ולא הזכרתי את זה שהשידור באינטרנט נמצא בפיגור של כמה שניות טובות (לפעמים אפילו כמה דקות) בהשוואה לשידור בטלויזיה: אתמול, למשל, צפיתי בעבודה בתרגיל הקרקע של אלכס שטילוב, והבנתי שהוא פספס את המדליה עוד לפני שראיתי את זה על המסך, בגלל קריאות האכזבה שהגיעו מהקפטריה (שם צפו שאר העובדים בשידור הטלויזיוני).

לטעמי, הכוח הגדול של האינטרנט הוא עדיין לא בשידורים טלויזיוניים, אלא דווקא בזרימה המהירה של מידע טקסטואלי. בסופו של דבר אני מקבל את האינפורמציה המהירה, המעודכנת והברורה ביותר באמצעות אתר האולימפיאדה או האפליקציה הסלולרית שלהם. ברוב השיוטים של לי קורזיץ, למשל, "צפיתי" באמצעות טבלה פשוטה באתר, שבה ניתן לראות את הזמנים והמיקומים של השייטות בזמן אמת. אפילו מצאתי את עצמי קופץ משמחה מול מסך המחשב, כש"ראיתי" את קורזיץ חוצה ראשונה את קו הסיום.

עכשיו בוודאי יקום מישהו מקוראיי (יש לי חשד עמום לגבי זהותו. כן, אתה יודע שזה אתה) ויגיד לי שאפשר להתקין איזו צלחת לווין ב-2,000 שקל ולקלוט 10,000 ערוצים מ-200 מדינות, ושבכלל כדאי שאפסיק להיות פראייר ואחסוך את ה-300 ומשהו שקל בחודש שאני משלם ל-yes. די, מספיק עם זה, אני לא רוצה לעבוד או לחשוב יותר מדי בשביל הספורט שלי. אני רוצה לצנוח לכורסה אחרי יום עבודה, לקחת את השלט ליד ולזפזפ בנחת בין התעמלות לשחייה ובין כדורמים למירוצי אופניים. מה כבר ביקשתי.