ארכיון הקטגוריה: השכונה שלנו – כדורגל ישראלי

בנימה אופטימית זו

לא צפיתי אמש במשחק של נבחרת ישראל נגד פורטוגל. אם כבר משחק חסר חשיבות, העדפתי את זה של גרמניה נגד אירלנד, וכמובן שהעדפתי לצפות במשחק בטלויזיה בפאב, בחברת אוהדים אמיתיים (ושתויים), מאשר בבית, על מסך מחשב, עם סטרימינג מקרטע בחברת שני חתולים ישנוניים (שאדישותם לעניין הולמת היטב את חשיבותם, או אי-חשיבותם, של המשחקים).

נתחיל מגרמניה.
ובכן, מדובר בנבחרת (גילוי מסעיר בעוד 3… 2… 1…) מאוד מפחידה. גם בהרכב החסר והמוזר שבו עלתה למשחק. גרמניה היתה זקוקה לניצחון כדי להבטיח באופן רשמי וסופי את עלייתה לגביע העולם. והגרמנים, כרגיל, התייחסו ברצינות תהומית לעניין, ופתחו את המשחק בלחץ, השיגו את השער שלהם, ואז המשיכו ללחוץ וללחוץ… ובכן, עד סוף המשחק (נגמר 0:3). עכשיו אפשר להתחיל לברר מחירי כרטיסי טיסה לריו.

מזמן לא ראיתי משחק כה חד-צדדי במוקדמות גביע העולם (כלומר, משחק כה חד-צדדי בין שתי נבחרות אמיתיות – לא איי פארו, ליכטנשטיין, סן מרינו וכיו"ב). אמנם אירלנד של היום הרבה פחות ״טראבל-מייקרית״ משהיתה עד לא מזמן, אבל יש לה מסורת של אחת שעושה צרות לנבחרות הגדולות. אז או שהיא איבדה את זה לחלוטין, או שהמכבש הגרמני ביטל אותה לחלוטין. אני מאמין ששתי התשובות נכונות.

ג'וני לוגן שר את ההמנון האירי

ג'וני לוגן שר את ההמנון . מחריד.

האמת, אולי הם לא הצליחו לצאת מההלם מזה שהגרמנים הטריחו עד לקלן את ג׳וני לוגן, כדי שישיר את ההמנון האירי. כן, זה היה מחריד כמו שזה נשמע.

בסיום המשחק קלטו המצלמות את רובי קין הנסער (שישב על הספסל ולא שותף במשחק) בא בטענות כלשהן ליואכים לב, מאמן גרמניה. האמת, אני לא יודע על מה יצאו העצבים של קין – אף אחד לא גזל מאירלנד שום דבר במשחק הזה. היא פשוט לא הגיעה אליו.  ואולי רובי ידידנו בכלל התעצבן כי לא הצליח לקבל חתימה מג'וני לוגן. כנראה שלעולם לא נדע.

ומהגרמנים, לנבחרת של "הגרמני".
כיוון שאני אדם אופטימי מטבעי, אנסה לסכם בנימה חיובית את הקמפיין של ישראל במוקדמות גביע העולם.
ראשית, ישראל תסיים את הבית במקום השלישי, שזה, אם להיות ריאליים, בדיוק מקומה ביבשת – באמצע, בפער סביר (וכנראה בלתי ניתן לגישור בדור הקרוב) מהדרג הראשון והשני. כלומר, לא התקדמנו אבל גם לא נסוגנו. שמרנו על מקומנו. זה יפה. באמת. בלי ציניות.

אם לשמור על הקו הריאלי, ישראל לא תוכל להעפיל לטורניר גדול כל עוד נבחרות מהקליבר של פורטוגל ורוסיה יוגרלו איתה באותו בית. לקראת הקמפיינים הבאים, נצטרך פשוט לחכות בסבלנות להגרלה קצת יותר סלחנית, נגיד כמו בית ה' המוזר-משהו (שכולל את שוויץ, איסלנד, סלובניה, נורווגיה, אלבניה וקפריסין – אולי הבית הכי שוויוני בטורניר). כמובן שעדיף להשקיע בנוער, בתשתיות, במתקנים וכאלה, אבל כאמור – אני ריאלי, ואני רוצה לראות את ישראל בטורניר גדול עוד בימי חיי. אז אני בונה על הגרלה נוחה וקצת מזל, ולא על כך שהכדורגל הישראל יהפוך בעתיד הנראה לעין למקבילו השוודי, או הדני, או השווייצרי.

לפחות חרטנו עוד הישג "מרשים" על לוח ההישגים המצ'וקמק שלנו – שתי תוצאות תיקו מול פורטוגל! נשמע כאילו נטשתי את הקו הקודם ועברתי לנימה סרקסטית יותר, אז לא ממש – אני באמת חושב שמדובר בהישג יפה ומרשים ומכובד.

אבל האמת היא, כשבוחנים את ההישג הזה מקרוב, הוא לא כל כל מרשים.
התיקו 3:3 ברמת גן? ללא ספק אחד המשחקים הטובים והמרתקים (והמשוגעים) של ישראל אי פעם, אבל להוביל 1:3 בבית ולא לנצח – זו לוזריות לשמה. זו היתה הנקודה הקריטית, שבה יכלה ישראל להתעלות מעל מקומה הטבעי (הנבחרת השלישית בטיבה בבית, כאמור) ולאיים (נניח) על אחד משני המקומות הראשונים. זה לא קרה, ולכן ישראל שומרת על מקומה בדרג השלישי, ואני חוזר למה שאמרתי קודם: ביצרנו וחיזקנו את מקומנו בדרג הזה, ולא התקדמנו מילימטר.

וה-1:1 אמש? לי הוא מזכיר יותר מכל את הניצחון (הסנסציוני?) 1:2 על רוסיה במוקדמות אליפות אירופה 2008. ללא ספק הישג מרשים, אבל בגארבג' טיים. כן, כמו הניצחון המיתולוגי ההוא על צרפת. כאלה אנחנו וכאלה כנראה גם נישאר – אלופי העולם במשחקים חסרי חשיבות.

אבל הבטחתי סיכום חיובי, ולכן אסיים בזה: בכל זאת, לא היינו ניצבים חסרי חשיבות בבית הזה. הנה, דפקנו את פורטוגל. בדיוק כמו את צרפת בשעתה, וכמו את רוסיה בקמפיין מוקדמות יורו 2008. וגם החזרנו את החוב לרוסיה. אותי זה מספק.

נסחף בזרם

pub-germany-austriaאתמול בערב, בעודי מנסה למצוא זרימת-וידאו יציבה יחסית כדי לצפות במשחק הנפל של נבחרת ישראל נגד אזרבייג'אן, שאלתי את עצמי למה בעצם אני טורח. בערב הקודם ישבתי בפאב השכונתי וצפיתי בגרמניה מוחצת את אוסטריה 0:3 ומבטיחה הלכה למעשה עוד השתתפות בגביע העולם. היה כיף גדול. אז למה לקלקל לעצמי את סוף השבוע עם איזו תקוות שווא מטופשת וילדותית, שאולי אזכה עוד בימי חיי לראות את נבחרת ישראל חורכת את הדשא בגביע העולמי? (מקווה שהצחקתי אתכם כפי שהצחקתי את עצמי).

הנה תובנה חו"לית: למעשה, כדורגל ישראלי זה כמו צפייה בסטרימינג פיראטי באינטרנט – זה מקרטע ותקוע רוב הזמן, וגורם לך להרגיש אשם שאתה צופה בזה.

כתבתי פה בעבר על ההתמכרות האיומה הזאת לכדורגל. זו ששולחת אותך בשבת בצהרים לשבת על יציעי בטון חשופים מול השמש הקופחת במכתש (ז"ל) בגבעתיים, ולשלם 90 שקל חוצפניים תמורת הזכות הזאת; וזו שגורמת לך לחרף את נפשך בעמידה בתור לקופות באיצטדיון העירוני בהרצליה; או גורמת לך להינעל במשך שעה בתוך איצטדיון טדי, בגלל שמשטרת ירושלים הכסת"חנית חוששת שאוהדי בית"ר אורבים בחוץ כדי לעשות בך לינץ'.

ובכל זאת, אנחנו ממשיכים. סוגרים את היומן ומבטלים תוכניות אחרות. יושבים כמו זומבים מסוממים ומחפשים סטרימינג יציב באינטרנט. נסחפים בזרם. או קונים כרטיס לאיצטדיון רמת גן, שהצפייה בו מחו"ל גורמת לי להתכווץ מבושה מעצם המחשבה שהזוועה הארכיטקטונית הזאת משודרת לכל העולם.

אתמול, למשל, ישבתי בפארק וקראתי ספר ("ההולנדי של עכו" למרבה האירוניה). היה כיף. מסביב ישבו אנשים חסרי דאגות, שתו בירה, נשנשו משהו, עישנו ג'וינט, הקפיצו כדור על הרגל, שוחחו. פתאום קפצה לי תזכורת בטלפון: "ישראל – אזרבייג'אן, 19:45". כמו חייזר שקיבל עכשיו איתות מחללית-האם, קמתי ממקומי בעיניים מזוגגות-משהו וצעדתי במהירות הביתה. נטלתי את הלפטופ וניסיתי טו פון הום. בשביל מה? לאיזו תכלית? מה יצא לי מזה? בשביל להבהיל את פרדי (החתול) עם הצעקות שלי וחבטות התסכול בכריות הספה?

אין לי הסבר ואין לי תובנה. שלום.

חטאים ועונשים קטנים

התבוסה של נבחרת ישראל הצעירה (4:0) לאיטליה, אינה הדבר המביך ביותר שארע לה ביורו הצעירות. מביכה יותר היא ההתנהלות הכללית מסביב למשחק האומלל הזה: תגובתו התמוהה של המאמן ("הנבחרת נראתה מצוין"), התירוצים של השחקנים ("לא באנו מוכנים, לא ידענו שאלה הבדלי הרמות"; "הכרטיס האדום לגולסה גמר לנו את המשחק") והוצאת העצבים על הקהל והתקשורת ("איזה קהל מגעיל… כל המדינה מחכה לנבחרת בפינה ורוצה להשפיל אותה"). אולי תלמדו כבר להפסיד כמו ספורטאים אמיתיים? בתור נבחרת כדורגל די בינונית, אפשר היה לחשוב שנלמד כבר לקבל מפלות בצורה יותר ספורטיבית.

אני יודע שזה קטנוני, אבל קשה לי שלא לשמוח לאיד. לא לאידם של השחקנים או הנבחרת, אלא רק לאידה של משפחת לוזון. אני יודע שיו"ר ההתאחדות ואחיינו שמים את האות-האמצעית-בשם-לוזון על דעתי ועל דעתם של בעלי-טורים אחרים, אבל אני אגיד אותה בכל זאת. לפני שלוש שנים בערך חטפתי כאן עצבים על מינוי אחיינו של היו"ר לתפקיד המאמן. גם היום אני חושב שזה היה מהלך מגונה ופסול, מצחין מנפוטיזם וקומבינה, שאין לו מקום בשום מערכת מנהלית תקינה. למרבה הצער, המהלך הזה עבר, וגם קטף פירות בדמות המינוי היוקרתי של גיא לוזון למאמן סטנדרד ליאז', אבל נתנחם בכך שרשעים ויהירים לא תמיד יעלוזו. גיא אמנם ייסע לבלגיה וישדרג את רמת החיים שלו לאין שיעור, והדוד ימשיך להתרווח על כורסת יו"ר ההתאחדות ולקשור לעצמו קשרים על "הארגון המוצלח של היורו" (ללא ספק, מגיעות מחמאות מקיר לקיר על היכולת הפנומנלית להרים 15 משחקי כדורגל ב-4 איצטדיונים קטנים, ולשמן את בכירי אופ"א בארוחות טובות ועוד פינוקים), אבל בכל זאת – חטפו הלוזונים סטירה קטנה ומחממת-לב. גם זו נחמה.

נעבור לכדורגל.
לפרקים, מצאתי את עצמי נהנה מהביצועים של הנבחרת הצעירה בשני משחקיה עד כה, שסיפקה, בחלק הקדמי בעיקר, כמה מהלכים יפים. אבל העובדה שזה הספיק לנקודה אחת וליחס שערים שלילי של 6:2, היא לא מקרה, לא מזל רע, וגם לא תוצאה של שיפוט גרוע (תכף נדבר על ההרחקה של גולסה), אלא התוצר הרגיל של יסודות לקויים ושחקנים שאינם מאומנים מספיק. ההחמצות מול איטליה, כשהמשחק עוד היה פתוח, הן לא "השפיץ של הנעל" ולא סתם מזל מחורבן – כשחלוץ לא מצליח לתחוב רגל מדוייקת לכדור ממש מול השער, זו עדות למגבלה טכנית, לא סתם פספוס. למה החלוצים האיטלקים לא פספסו כך? כי הם יותר מיומנים ומאומנים. מאוד פשוט.

גם השערים שכבשה איטליה מקורם בסגירה רעה בהגנה (השער הטפשי ביותר היה זה שספגה הנבחרת מכדור חופשי – אין שום תירוץ מניח את הדעת לחומה שאינה עומדת במקום הנכון). כך גם שער השוויון המעצבן מול נורבגיה. שוב, לא חוסר מזל, אלא מחסור באוויר ובכושר גופני.
אגב, האם גם נבחרת נורבגיה באה בטענות לשופט על הכרטיס האדום שספגה? האם תלתה את הפיגור בחסרון המספרי שלה והשתמשה בו כתירוץ להים ידיים? כמובן שלא, היא התארגנה מחדש והמשיכה לשחק ולנסות, עד שהשיגה את השוויון (שבדיעבד גם סידר לה כנראה כרטיס לחצי הגמר). צפו ולמדו.

כך גם לגבי ההרחקה של גולסה. הכרטיס האדום אולי גבולי, אבל כל מי שעוקב אחרי משחקי מכבי חיפה, יודע שמדובר בכסחן סדרתי, שמרבה לשלוח את הפקקים שלו לכיוון רגלי היריבים. הירידות של גולסה לגליצ'ים לא מעידות רק על התלהבות או על תשוקה או על "לחימה", אלא בעיקר על מגבלה טכנית. שחקן טוב ומאומן לא צריך לרדת לגליצ'ים – כושר גופני, מהירות, מיקום טוב וראיית משחק, אמורים לתת מענה ל-99 אחוזים מהמקרים. ירידה לגליץ' אמורה להיות פתרון-ייאוש אחרון, לא ברירת המחדל. נכון שהיא יכולה להסתיים לעתים בחילוץ-כדור הירואי, אבל ביותר מדי מקרים היא מסתיימת בעבירה וכרטיס (במקרה הטוב), או בפציעת אחד משני השחקנים – המכסח או המכוסח.
כששחקן מרבה לגלוש, זה סימן שאין לו פתרונות אחרים, ושכול היסודות שנמנו לעיל (כושר, מהירות, מיקום, ראיית משחק), לקויים. וגולסה בהחלט מרבה לגלוש. כך שהאדום אולי-אולי אינו מוצדק (לדעתי כן), אבל שוב – הוא גם לא מקרי.