ארכיון הקטגוריה: נבחרת ישראל

נסחף בזרם

pub-germany-austriaאתמול בערב, בעודי מנסה למצוא זרימת-וידאו יציבה יחסית כדי לצפות במשחק הנפל של נבחרת ישראל נגד אזרבייג'אן, שאלתי את עצמי למה בעצם אני טורח. בערב הקודם ישבתי בפאב השכונתי וצפיתי בגרמניה מוחצת את אוסטריה 0:3 ומבטיחה הלכה למעשה עוד השתתפות בגביע העולם. היה כיף גדול. אז למה לקלקל לעצמי את סוף השבוע עם איזו תקוות שווא מטופשת וילדותית, שאולי אזכה עוד בימי חיי לראות את נבחרת ישראל חורכת את הדשא בגביע העולמי? (מקווה שהצחקתי אתכם כפי שהצחקתי את עצמי).

הנה תובנה חו"לית: למעשה, כדורגל ישראלי זה כמו צפייה בסטרימינג פיראטי באינטרנט – זה מקרטע ותקוע רוב הזמן, וגורם לך להרגיש אשם שאתה צופה בזה.

כתבתי פה בעבר על ההתמכרות האיומה הזאת לכדורגל. זו ששולחת אותך בשבת בצהרים לשבת על יציעי בטון חשופים מול השמש הקופחת במכתש (ז"ל) בגבעתיים, ולשלם 90 שקל חוצפניים תמורת הזכות הזאת; וזו שגורמת לך לחרף את נפשך בעמידה בתור לקופות באיצטדיון העירוני בהרצליה; או גורמת לך להינעל במשך שעה בתוך איצטדיון טדי, בגלל שמשטרת ירושלים הכסת"חנית חוששת שאוהדי בית"ר אורבים בחוץ כדי לעשות בך לינץ'.

ובכל זאת, אנחנו ממשיכים. סוגרים את היומן ומבטלים תוכניות אחרות. יושבים כמו זומבים מסוממים ומחפשים סטרימינג יציב באינטרנט. נסחפים בזרם. או קונים כרטיס לאיצטדיון רמת גן, שהצפייה בו מחו"ל גורמת לי להתכווץ מבושה מעצם המחשבה שהזוועה הארכיטקטונית הזאת משודרת לכל העולם.

אתמול, למשל, ישבתי בפארק וקראתי ספר ("ההולנדי של עכו" למרבה האירוניה). היה כיף. מסביב ישבו אנשים חסרי דאגות, שתו בירה, נשנשו משהו, עישנו ג'וינט, הקפיצו כדור על הרגל, שוחחו. פתאום קפצה לי תזכורת בטלפון: "ישראל – אזרבייג'אן, 19:45". כמו חייזר שקיבל עכשיו איתות מחללית-האם, קמתי ממקומי בעיניים מזוגגות-משהו וצעדתי במהירות הביתה. נטלתי את הלפטופ וניסיתי טו פון הום. בשביל מה? לאיזו תכלית? מה יצא לי מזה? בשביל להבהיל את פרדי (החתול) עם הצעקות שלי וחבטות התסכול בכריות הספה?

אין לי הסבר ואין לי תובנה. שלום.

חטאים ועונשים קטנים

התבוסה של נבחרת ישראל הצעירה (4:0) לאיטליה, אינה הדבר המביך ביותר שארע לה ביורו הצעירות. מביכה יותר היא ההתנהלות הכללית מסביב למשחק האומלל הזה: תגובתו התמוהה של המאמן ("הנבחרת נראתה מצוין"), התירוצים של השחקנים ("לא באנו מוכנים, לא ידענו שאלה הבדלי הרמות"; "הכרטיס האדום לגולסה גמר לנו את המשחק") והוצאת העצבים על הקהל והתקשורת ("איזה קהל מגעיל… כל המדינה מחכה לנבחרת בפינה ורוצה להשפיל אותה"). אולי תלמדו כבר להפסיד כמו ספורטאים אמיתיים? בתור נבחרת כדורגל די בינונית, אפשר היה לחשוב שנלמד כבר לקבל מפלות בצורה יותר ספורטיבית.

אני יודע שזה קטנוני, אבל קשה לי שלא לשמוח לאיד. לא לאידם של השחקנים או הנבחרת, אלא רק לאידה של משפחת לוזון. אני יודע שיו"ר ההתאחדות ואחיינו שמים את האות-האמצעית-בשם-לוזון על דעתי ועל דעתם של בעלי-טורים אחרים, אבל אני אגיד אותה בכל זאת. לפני שלוש שנים בערך חטפתי כאן עצבים על מינוי אחיינו של היו"ר לתפקיד המאמן. גם היום אני חושב שזה היה מהלך מגונה ופסול, מצחין מנפוטיזם וקומבינה, שאין לו מקום בשום מערכת מנהלית תקינה. למרבה הצער, המהלך הזה עבר, וגם קטף פירות בדמות המינוי היוקרתי של גיא לוזון למאמן סטנדרד ליאז', אבל נתנחם בכך שרשעים ויהירים לא תמיד יעלוזו. גיא אמנם ייסע לבלגיה וישדרג את רמת החיים שלו לאין שיעור, והדוד ימשיך להתרווח על כורסת יו"ר ההתאחדות ולקשור לעצמו קשרים על "הארגון המוצלח של היורו" (ללא ספק, מגיעות מחמאות מקיר לקיר על היכולת הפנומנלית להרים 15 משחקי כדורגל ב-4 איצטדיונים קטנים, ולשמן את בכירי אופ"א בארוחות טובות ועוד פינוקים), אבל בכל זאת – חטפו הלוזונים סטירה קטנה ומחממת-לב. גם זו נחמה.

נעבור לכדורגל.
לפרקים, מצאתי את עצמי נהנה מהביצועים של הנבחרת הצעירה בשני משחקיה עד כה, שסיפקה, בחלק הקדמי בעיקר, כמה מהלכים יפים. אבל העובדה שזה הספיק לנקודה אחת וליחס שערים שלילי של 6:2, היא לא מקרה, לא מזל רע, וגם לא תוצאה של שיפוט גרוע (תכף נדבר על ההרחקה של גולסה), אלא התוצר הרגיל של יסודות לקויים ושחקנים שאינם מאומנים מספיק. ההחמצות מול איטליה, כשהמשחק עוד היה פתוח, הן לא "השפיץ של הנעל" ולא סתם מזל מחורבן – כשחלוץ לא מצליח לתחוב רגל מדוייקת לכדור ממש מול השער, זו עדות למגבלה טכנית, לא סתם פספוס. למה החלוצים האיטלקים לא פספסו כך? כי הם יותר מיומנים ומאומנים. מאוד פשוט.

גם השערים שכבשה איטליה מקורם בסגירה רעה בהגנה (השער הטפשי ביותר היה זה שספגה הנבחרת מכדור חופשי – אין שום תירוץ מניח את הדעת לחומה שאינה עומדת במקום הנכון). כך גם שער השוויון המעצבן מול נורבגיה. שוב, לא חוסר מזל, אלא מחסור באוויר ובכושר גופני.
אגב, האם גם נבחרת נורבגיה באה בטענות לשופט על הכרטיס האדום שספגה? האם תלתה את הפיגור בחסרון המספרי שלה והשתמשה בו כתירוץ להים ידיים? כמובן שלא, היא התארגנה מחדש והמשיכה לשחק ולנסות, עד שהשיגה את השוויון (שבדיעבד גם סידר לה כנראה כרטיס לחצי הגמר). צפו ולמדו.

כך גם לגבי ההרחקה של גולסה. הכרטיס האדום אולי גבולי, אבל כל מי שעוקב אחרי משחקי מכבי חיפה, יודע שמדובר בכסחן סדרתי, שמרבה לשלוח את הפקקים שלו לכיוון רגלי היריבים. הירידות של גולסה לגליצ'ים לא מעידות רק על התלהבות או על תשוקה או על "לחימה", אלא בעיקר על מגבלה טכנית. שחקן טוב ומאומן לא צריך לרדת לגליצ'ים – כושר גופני, מהירות, מיקום טוב וראיית משחק, אמורים לתת מענה ל-99 אחוזים מהמקרים. ירידה לגליץ' אמורה להיות פתרון-ייאוש אחרון, לא ברירת המחדל. נכון שהיא יכולה להסתיים לעתים בחילוץ-כדור הירואי, אבל ביותר מדי מקרים היא מסתיימת בעבירה וכרטיס (במקרה הטוב), או בפציעת אחד משני השחקנים – המכסח או המכוסח.
כששחקן מרבה לגלוש, זה סימן שאין לו פתרונות אחרים, ושכול היסודות שנמנו לעיל (כושר, מהירות, מיקום, ראיית משחק), לקויים. וגולסה בהחלט מרבה לגלוש. כך שהאדום אולי-אולי אינו מוצדק (לדעתי כן), אבל שוב – הוא גם לא מקרי.

אירופה זה כאן

Israel-Norway-U21קשים חייו של אוהד כדורגל ישראלי בנכר. לראשונה אי פעם מתקיים בישראל טורניר כדורגל לא-זניח-לחלוטין, והגויים פשוט מתעלמים מקיומו. יצאתי הערב מדירתי שבברלין כדי לחפש פאב שבו מקרינים את משחק הפתיחה של "יורו 2013 לנבחרות עד גיל 21", המכונה בחיבה "יורו U21" (שם שמעלה בעיני רוחי צוללת גרמנית ממלחמת העולם השנייה או איזה קו של רכבת תחתית שמגיע לשום מקום) ולא כל כך כך מצאתי. בפאבים השכונתיים העדיפו לשחק דארטס, או לשבת על הבר עם חצי ליטר בירה מקומית ב-2 וחצי יורו ומבט עגמומי בעיניים (אני מתאר לעצמי, ליתר דיוק מקווה, שמחר המצב יהיה שונה, כאשר נבחרת גרמניה תעלה לשחק נגד היריבה המושבעת מהולנד).

המקומות היחידים שבהם ניתן היה לצפות במשחק, הם כוכי הימורים קטנים ואפלוליים, עמוסים בגברים משופמים במעילי עור זולים ואפופי ריח עשן נרגילות (הערה חשובה: מטעמי פוליטיקלי קורקטנס וזהירות בריאה, אני לא אגיד שום דבר מפורש על אופייה האתני של השכונה בה אני מתגורר, אבל אני עשוי לפזר רמזים לא-דקים, אז תהיו ערניים).

טוב, אני בטוח שאיפשהו ברחבי העיר העצומה הזאת אפשר למצוא מקום סימפטי לצפות בו במשחק בין הנבחרות הצעירות של ישראל ונורבגיה, אולי אפילו בחברת נבחרת של צעירות נורבגיות בנות 21 שתויות למחצה, אבל המשחק תכף מתחיל ואני לא מתכוון לתעות בכרך הגדול בחיפוש אחר מסך. אז חזרתי הביתה כדי לחרף נפשי באינטרנט באיתור "זרימה חיה" (מה, יש לכם תרגום מוצלח יותר ל"לייב סטרימינג"?) יציבה יחסית, ורצוי ללא פרשנות בטורקית, כי אני שומע מספיק מהשפה הזאת לאחרונה (אתם עוקבים אחר הרמזים?). ראו תמונה משמאל.

אה, המשחק.
למרות האכזבה המסוימת מתוצאת הסיום, ישראל יכולה להיות מרוצה מהנקודה הראשונה אי פעם בטורניר הזה, וגם מהיכולת הטובה של הנבחרת. בסך הכול לא עשינו בושות, וגם אם כן, לא נורא: אף אחד, חוץ מכמה מהמרים משופמים בכוכי הימורים אפופי עשן, לא ראה.

וכמה מילים על הטורניר: בואו נודה על האמת – יורו-2013-אנדר-21 לא באמת מעניין אף אחד, חוץ מהישראלים הצמאים-תמיד להכרה בינלאומית, ולהקות של סקאוטים מרחבי אירופה, הצמאים תמיד לכשרונות צעירים ומבטיחים. בואו נודה על עוד אמת אחת – הפעם היחידה הקודמת שבה גילינו עניין בטורניר הזה, היתה ב-2007, כאשר ישראל ערכה את הופעת הבכורה (המביכה) שלה במעמד הזה. ואני חייב וידוי: עד אותה הופעה היסטורית של נבחרת ישראל הצעירה ביורו U21 לפני 6 שנים, בכלל לא ידעתי על קיומו של המפעל הזה. אז אם בסוסים נפלה שלהבת, מה יגידו חמורי הקיר.

אחת הקביעות שחוזרות על עצמן לגבי אירוח היורו בישראל, היא ש"ישראל מוכיחה את יכולתה לארח טורנירי ספורט בינלאומיים". טוב, בואו נשים דברים בפרופורציות – המארגנים הצליחו להעמיד ארבעה מתקנים ראויים (שכנראה לא היו מוכנים עדיין אלמלא הדד-ליין של היורו), שרק שניים מתוכם (נתניה והמושבה) חדשים לגמרי, וככל הנראה גם נתנו מענה מספק לכיסוי העיתונאי הבינלאומי, והצליחו למכור כמה אלפי כרטיסים. אבל המבחן האמיתי באירוח טורניר בינלאומי, הוא במתן מענה תשתיתי הולם לעשרות ומאות אלפי אוהדים שמלווים את נבחרותיהם, ואלה, כאמור, אין ביורו הזה.

נתראה מחר. דויטשלנד אובר אלס וכל זה.