ארכיון הקטגוריה: כדורסל

שוב

נראה לי שהערב הבנתי למה אני כבר לא חובב הספורט הגדול והנלהב שהייתי פעם. זה הגיל. והנסיון המצטבר שבא איתו. והעובדה שמגיע שלב בחיים, שאתה מבין שהמציאות לא באמת מתקדמת ולא מתפתחת, היא רק בוטשת במקום, נעה במעגלים וחוזרת תמיד לאותה נקודה, עד שאתה משתעמם לך ונוטש. אתם יודעים – ״אין חדש תחת השמש״, ״הבל הבלים הכול הבל״, ״כל הנחלים זורמים לים והים איננו מלא״ (קהלת, קהלת וקהלת).

ומה שקהלת הזקן הבין לפני אלפיים ומשהו שנים, תקף גם להיום.
נכון, ספורט מייצר לכאורה שיאים חדשים, התרגשויות חדשות, גיבורים חדשים. אבל זה הכול אותו דבר. תמיד. בחיי, הייתי שם כבר. להיות חובב ספורט זה לא שונה כל כך מלהיות חובב של הסדרה ״חברים״, נניח. אתה תמיד תיהנה לצפות באותם הפרקים, ותצחק ותתרגש במקומות הנכונים, אבל זו לא תהיה כמו ההתרגשות והכיף של הפעם הראשונה.

מכבי תל אביב זכתה שוב באליפות אירופה/גביע אירופה/יורוליג/(היה פעם גם סופרוליג, לא?) בפעם השישית, כשבארבע מתוכן הייתי בסוג של קשר יציב עם המציאות. נדמה לי.
הזכייה הנוכחית באמת מסעירה ומרגשת וכנגד כל הסיכויים – יש בה את כל המרכיבים של דרמת ספורט טובה. אבל כבר כמה ימים, עוד לפני הזכייה, אני מסתובב בתחושה חמצמצה ש״נו, כבר היינו שם״. והנה, שוב יתחיל סיבוב של ״הם מייצגים את המדינה/אין בכלל ישראלים בחמישייה״, ״כל הסיבות לאהוד את מכבי/כל הסיבות לשנוא את מכבי״, "אירופה צהובה/אנחנו בכלל לא באירופה", ״הלוואי שכל הכדורסל הישראלי היה מתנהל כמו מכבי/הם הורסים את הכדורסל הישראלי״, ״זו גאווה למדינה/זו לאומנות מחליאה״…
נו, שוב אותן הקלישאות, שוב אותם הוויכוחים, שוב אותם טיעונים וטיעוני נגד.

אה כן, ושוב נשיא המדינה או ראש הממשלה מנסה לברך את המאמן בשידור חי עם שורה של מליצות חבוטות שאחד מעוזריו כתב לו, ושוב המאמן יגיד לאנשי הערוץ שהוא לא שומע. ושוב איזה ישראלי סמלי, שהוא גם הקפטן, יגיד ש״אין דברים כאלה״ (יש, יש, בחיי שיש!), והשדר יתפעל מ-10 אלפים הישראלים שהטריחו את עצמם לארץ אחרת, ושזו ״תעודת כבוד״ או מה, ושוב עשרות אלפי אנשים יציפו את ככר רבין…

תגידו, לא נמאס לכם?

לפחות הרווחנו תמונה מעלפת במיוחד (ראו למטה). מי אמר שאין חדש תחת? אה, אני. טוב נו. אף על פי כן.

תודה לאל שאני כבר לא גר ליד כיכר רבין. אני הולך לישון.

20140518-234410-85450157.jpg

ערוץ ההיסטוריה

זאור סדאייבאתמול בערב ניסיתי לצפות בדרבי התל אביבי בכדורסל. אני אומר "ניסיתי", כי בתקופה האחרונה אני מתקשה מאוד להחזיק מעמד מול משחק באורך מלא (לא משנה באיזה ענף), ולראייה – קצב העדכונים בבלוג הזה.

ובכל זאת, ניסיתי.
בשלב כלשהו החרידו אותי (ואת החתולים שלי) שאגות שמחה מהבניין הסמוך. כיוון שלא היה קשר בין עוצמת השאגות לבין המתרחש בדרבי, הנחתי כי מתחוללת דרמה ספורטיבית כלשהי בערוץ אחר. זפזפתי לאחד מערוצי צ'רלטון, והספקתי לשמוע את מאיר איינשטיין צווח (אלא מה) "היסטוריה בטדי!!!". היסטוריה? אני אוהב היסטוריה!

וזו ההיסטוריה וההיסטריה: לראשונה בתולדות בית"ר ירושלים, שחקן מוסלמי כבש שער לזכות המועדון (נגד מכבי נתניה. נגמר 1:1). לא ברור האם השכנים שלי הם אוהדי בית"ר או מוסלמים (או גם וגם), אבל נעזוב את זה ונעשה הפסקה קצרה כדי להסביר את הרקע לקוראים שאינם מצויים בענייני הכדורגל הישראלי. ובכן, העונה משחק בבית"ר, לראשונה בהיסטוריה, שחקן מוסלמי – זאור סדאייב הצ'צ'ני. זאת לאחר שהמועדון נמנע בעקביות מלהחתים שחקנים ערבים ו/או מוסלמים במשך כל שנות קיומו (עם נוצרים, אגב, מעולם לא היתה להם בעיה, כי כידוע, הנוצרים תמיד האירו פנים ליהודים וגם עשו להם נעים בגב).

בעקבות השער, התרחש בטדי אירוע מעניין ודי חסר תקדים: כמה מאות מאוהדי בית"ר (כ-300, לפי אתר Walla) נטשו את האיצטדיון במחאה. יש לציין כי אותם אוהדים התנגדו בכלל להחתמתו של סדאייב, אז לא ברור לי מה הם עשו באיצטדיון מלכתחילה, אבל אין לי כוונה לנסות להיכנס לראש של אוהד בית"ר.

אקט המחאה של האוהדים התקבל בגינוי צפוי של השדר והפרשן, בכמה התבטאויות פולניות בנוסח "אם ככה הם מתנהגים, עדיף שלא יהיו כאן" וכו'. אני חייב לציין שדווקא התרשמתי לטובה מהאוהדים. הרי היו להם שפע של דרכי פעולה אפשריות: הם יכלו לרדת לדשא ולבצע לינץ' בסדאייב (ועל הדרך גם בשחקנים הערבים של מכבי נתניה, כי אם כבר, אז כבר); הם יכלו להשליך חפצים למגרש; יכלו להבעיר סהרונים לקול שירת "מוחמד ההומו", או כל דבר אחר שאוהדי בית"ר נוהגים לעשות מעת לעת.

במקום זאת, הם בחרו במחאה שקטה ומנומסת. אפשר (ורצוי) לא להסכים עם המחאה המטופשת והפרימיטיבית הזאת ובוודאי לא עם תפיסת העולם החשוכה שעומדת מאחוריה, אבל לפחות היא באה לידי ביטוי בלי נזק או נפגעים (בינתיים). אני חושב שזו התקדמות.

באשר לדרבי התל אביבי, הייתי שמח להתייחס לניצחון הגדול של הפועל, אבל האמת היא שפשוט לא שרדתי עד סופו… אז סליחה.

הוא גדולה, הוא חזקה

כששאקיל אוניל שחרר אתמול את הודעת הפרישה שלו, מצאתי את עצמי מגרד במבוכה בפדחתי: "כבר פורש? כל כך צעיר?". לקח לי כמה שניות טובות לעכל שהאיש הגדול הזה כבר בן 39 ("בן 39, בגילי!"), ושהוא כבר 19 שנים תמימות נמצא בחיינו. ועכשיו הוא פורש, בהודעה קצרה בטוויטר ובסרטון קצרצר ומשועשע – פונה ישירות לאוהדים ומודה להם.

ואני מודה שהתרגשתי מההודעה הזאת, דווקא בשל פשטותה וחוסר הטקסיות והרשמיות שלה. הודעה כמעט אגבית. התרגשתי מהפנייה הישירה והכנה לאוהדים, ובעיקר בשל העובדה שהיא ממצה את הווייתו של השאק: שהרי אוניל הוא לא רק ספורטאי עצום וסופרסטאר ענק, הוא גם אחד הבודדים בספורט העולמי בכלל, שמבין ותופס בכל נימיו את מהותו של הספורט כבידור, כפאן, כמרחב של הנאה ושמחה וריגוש.

אבל רגע, נחזור 19 שנה לאחור (אני לא מאמין שאני זוכר שהוא התחיל לשחק. אלוהים, אני זקן). כששאקיל אוניל דרך לראשונה על פרקטי ה-NBA (ועוד לפני כן, במכללה ובתיכון), כולם כבר ידעו שהוא יהיה שחקן גדול. ואכן, מהר מאוד הפך הבחור הצעיר לשחקן הדומיננטי ביותר, בלי מתחרים כמעט, בליגה הטובה בעולם.

באותם ימים חשבתי לעצמי שזו לא חוכמה. הרי כל מי שיתברך בנתונים טבעיים כמו שלו, יהפוך בקלות לשחקן כדורסל מהשורה הראשונה. אבל אז הייתי נער צעיר וטיפש ולא ממש ידעתי מהחיים שלי. רוב השחקנים במימדים של שאקיל, הם אולי שחקנים מובילים (כיום פחות – הסנטר הקלאסי די הולך ונכחד מהעולם), אבל רובם כבדים, איטיים, לוקים בקואורדינציה שלהם ומוגבלים בדקות משחק. שאק ניחן בחוכמת משחק, קפיציות וזריזות, כוח וקואורדינציה, יכולת מסירה ויכולת קליעה כמעט מושלמת ביד אחת, שבשילוב עם המימדים שלו הפכו אותו, בשיאו, לבלתי ניתן לעצירה.

אבל אני לא רוצה לדבר על כדורסל נטו, כיוון ששאק הוא לא רק כדורסלן. הוא אישיות. הוא מפעל ענק של בידור. בראש ובראשונה, הוא בא במטרה מוצהרת ליהנות. לעשות חיים. לכייף. וכשהוא נהנה, אנחנו נהנים – זה הרי תמיד כיף לצפות באדם שאוהב את מה שהוא עושה. ונדיר למצוא ספורטאי שהוא גם אתלט עצום וגם בדרן ממדרגה ראשונה (במובן הטוב של המילה), שהרי בדרך כלל זה בא האחד על חשבון השני.

וזה בדיוק מה שהפך את שאק למה שהוא בעיני הספורטאי האולטימטיבי: אתלט משובח, שהוא במקביל גם שואו-מן, המבין היטב את המדיה ומשתמש בה כדי להוסיף ערך בידורי מוסף על המשחק שלו ומעבר לו. שאק סיפק לאוהדים הרבה יותר מכדורסל, אבל בלי להתפשר על הכדורסל – בעונות השיא שלו, כשהגוף עוד לא חרק, הוא תמיד הגיע לעבודה ונתן את הנקודות שלו (אם כי בעיני, עניין זריקות העונשין הוא נקודה שחורה על המקצועיות שלו. אבל זה בסדר, כי אף אחד לא מושלם, וגם שאק הוא בנאדם). וגם אם משהו מהמקצועיות שלו נפגם במקצת בשל עיסוקיו הצדדיים, זה לגמרי בסדר, כי אחרת הוא פשוט לא היה שאק.

יתכן והוא פרש כמה עונות מאוחר מדי, ועוד אחרי עונה חלשה ורצופת פציעות. יתכן והוא היה צריך לפרוש אחרי האליפות של 2006. אומרים שספורטאים גדולים צריכים לדעת גם מתי לפרוש, רגע לפני שהם הופכים לבדיחה ועושים צחוק מעצמם ומהקריירה המפוארת שלהם. אבל במקרה של שאק, "האמת הנצחית" הזאת לא תקפה: הוא הרי תמיד היה בדיחה מהלכת (במובן הטוב של המילה) ובנה את הקריירה שלו על צחוק ובידור. אז נכון שאי אפשר לברוח מהגוף שלך, והוא תמיד נכנע בסוף, אבל כשהקריירה שלך היא לא רק גוף והיא כאמור הרבה מעבר לכדורסל, מותר לך לצפצף על כולם ולפרוש מתי ואיך שבא לך.

יאללה, שיהיה בהצלחה ביג גאי.