ארכיון הקטגוריה: פוטבול אמריקני

דברים שלמדתי באמריקה

כמעט חודש תמים חלף מאז שבתי מארה"ב, ואני לא בטוח שנחתתי. הימים עוברים ואני מתקשה להתאושש מהלם התרבות שהותירו בי חוויות המסע הזה, ולא מצליח לגלות מחדש את העניין בכדורגל – ישראלי או אחר. אני מניח שהעובדה כי קבוצתי האהודה מדשדשת לה במרכז הטבלה ונאבקת על מקומה בפלייאוף העליון, לא תורמת למידת העניין שלי בליגת העל-הפנים שלנו. אבל גם ההצלחה המרנינה של עירוני ק"ש, הצלילה החופשית של בית"ר ירושלים, הבלגן המשמח בהפועל ת"א, ההתבזות המתמשכת והמהנה של מכבי ת"א, וכמובן ההתאוששות-המסוייגת של מכבי חיפה, לא ממש מעוררים אותי. נכון לעכשיו, אני לא מצליח להתרגש משום דבר חוץ מאשר הסופרבול המתקרב.

לפיכך, וכדי לחתום סופית את המסע ההוא לארה"ב, הנה עוד קצת רשמים מארצם של החופשיים.

כמה פוסטים אפשר לכתוב על אמריקה

ככל שזה תלוי בי, כמה שיותר.

אני אוהב את הספורט האמריקני. אני אוהב את המקצוענות והרצינות שמאפיינת כל חלקה בו, ואני אוהב את העובדה שעם כל הרצינות הזאת, הם אף פעם לא לוקחים את זה ממש ברצינות ולא שוכחים שזה רק ספורט; אני אוהב את הספורטיביות והפייר פליי שלהם; אני אוהב מאוד את הסיקור הטלוויזיוני, את השדרים והפרשנים, את אתרי האינטרנט המושקעים והאפליקציות הסלולריות היפהפיות, ואת העושר והשפע המהמם של מידע ונתונים סטטיסטיים שמוזרמים אל הצופים והגולשים; אני מעריך עד מאוד את הארגון והלוגיסטיקה, הטקסיות והחגיגיות; את החוקים הייחודיים שמאפשרים תחרות הוגנת (וכפועל יוצא גם רייטינג גבוה ורווחיות); אני מקנא ביכולת של הליגות לאכוף סטנדרטים אחידים (וגבוהים מאוד) בכל הנוגע לארגון, סיקור עיתונאי, מכירת מנויים וכרטיסים וכו׳.

אני אוהב את הצ׳ירלידרס, את הנקניקיות וההמבורגר והפיצה ובעיקר את הבירה במזנון (יותר את הקונספט, פחות את הבירה עצמה – מילר לייט ושאר אחיותיה הדוחות); אני מת על הטיילגייטינג (ברביקיו בחניון לפני המשחק); אני אוהב את הנינוחות של כל העוסקים במלאכה, שמבינים כי אומה שלמה צופה בהם ומתנהלים בהתאם (נכון, לא כולם, אבל מי שלא – נענש בחומרה רבה); אני אוהב את האוהדים השמנמנים והשתויים, שאולי לא היו מזיקים להם כמה שיעורים בעידוד מאחיהם באירופה, אבל בתמורה יתכן והם היו מחזירים עם שיעורים בסובלנות ובתשוקה לספורט, וכולם היו יוצאים נשכרים.

סיקור עיתונאי משובח

סיקור עיתונאי משובח

למקרה שתהיתם לאן הלכו כל הנקניקיות...

למקרה שתהיתם לאן הלכו כל הנקניקיות…

לא. לא הכול מושלם, לא הכול נהדר. ואני מכיר את הביקורת בעל פה: שאין שם תשוקה אמיתית לספורט (כי פה, כנראה, לא מזהים תשוקה אם היא לא מלווה באלימות); שהכול ממוסחר לעייפה (כי חולצה של ברצלונה, עם הלוגו של יוניצ״ף אלא מה, ב-180 יורו, זה לא למטרות רווח חלילה); שאין שם נשמה וחיבור לקהילה (כי מיליארדרים מהמזרח התיכון שקונים שחקנים איטלקיים במיליונים למועדון אנגלי זה הכי קהילתי שיש); שקבוצה יכולה לקום לילה אחד ולעבור לעיר אחרת (נכון, אבל היא גם לא מתמוטטת וקורסת כלכלית בגלל ניהול כושל ומדיניות אשראי פושעת); שאין שחקני בית שמשחקים בשביל החולצה והסמל (טענה שמקורה בבורות והתעלמות מאגף משמעותי מאוד בספורט האמריקני – המכללות ובתי הספר התיכוניים).

לא צריך לאמץ ולהעתיק באופן אוטומטי כל מה שמגיע מעבר לאוקיינוס, אבל ללמוד מותר.
אז הנה כמה דברים שלמדתי.

אוהבים להיות בבית

כל מועדון ספורט זקוק לבית. למקום שיאכלס את אוהדיו, את גביעיו ואת פרסיו; מקום שבו תיכתב ההיסטוריה שלו ובו יוצגו הישגיו לראווה; מקום שיפיל אימה על יריביו, וחרדת קודש על אוהדיו. וגם מקום עם חנות מזכרות, שתתרום להכנסות ותסייע בחיבור האוהדים לקבוצה.

ספורט הוא דת וכל דת זקוקה למקדש, לאתר עלייה לרגל, למקום התכנסות למאמיניה, בו יוכלו לסגוד לאליליהם. קוראים למקום הזה איצטדיון ביתי, וזה דבר שעדיין רחוק מלהיות מובן מאליו במקומותינו. וגם כשמדובר באיצטדיון עירוני (אפילו אם הוא בית לשתי קבוצות), עדיין אפשר לתת לקבוצות המקומיות את האגף המכובד שלה.

איצטדיון למבאו פילד בגרין ביי מעוטר בסמלי ודגלי הקבוצה המקומית, בפסלים של אגדות מקומיות (קרלי למבאו, וינס לומברדי) והשערים שלו נראים כמו הכניסה לבית המקדש; איצטדיון סולדג׳ר פילד בשיקגו מוקף בדגלי הלאום ונראה מבחוץ כמו איצטדיון רומי; היונייטד סנטר בשיקגו מציג בצד אחד את פסלו של מייקל ג׳ורדן ובצד אחר את אלילי ההוקי המקומיים (שלצערי אינני מכיר אותם); איצטדיון הקולוסיאום באוקלנד, קליפורניה, הוא גוש בטון מכוער, אבל בחזית אחת עושים כבוד לקבוצת הבייסבול המקומית (האוקלנד איי׳ס), ובחזית השנייה מכריזים דגלים ושלטים על הכניסה ל״אומת הריידרס״; איצטדיון קנדלסטיק פארק בסן פרנסיסקו יושב בכניסה לעיר ומשקיף עליה ועל המפרץ – פיסה יוקרתית מאוד של נדל״ן, שמלמדת על חשיבותו של האתר. ואלה רק המתקנים שהייתי בהם או לידם באמריקה.

בקיצור: בית כזה, מיום שנכנסת אליו, אתה לא רוצה לעזוב לעולם. ובשתי מילים: מרגיש בבית.

עולים לרגל ללמבאו פילד

תרבות זו לא מילה גסה

תרבות ספורט אינה מונחלת ביום אחד וגם לא בעשר שנים. ישנם ערכים וקודים תרבותיים שראוי לאמץ, אבל ברור כי הם לא יהפכו בן לילה לנחלת הכלל. אבל כל מועדון ספורט יכול, בהשקעה אפסית, לתרום במשהו למאמץ הזה. קחו לדוגמה את השלטים האלה (בתמונות למטה), שתלויים ליד כל שער בלמבאו פילד, וכוללים משפטים קצרים ושנונים, שמבטאים את "רוח המועדון". כשתייר (כמוני) רואה אותם, הוא עוצר, מחייך ומצלם, ואז הולך לחפש עוד שלטים. כשאוהד קבוע רואה אותם, זה מחזק את אהדתו ואת גאוות היחידה שלו. כמה פשוט. כל מה שצריך זה מישהו עם יוזמה וקופירייטר בינוני-פלוס. הנה, תראו בעצמכם.

        

 כרטיסים לגן עדן

בניגוד למקומותינו, שבהם ההפקרות חוגגת ומשרדי הכרטיסים משתינים עלינו בקשת, הליגות המקצועניות בארה"ב מציבות סטנדרטים ברורים וגבוהים בכל הנוגע למכירת כרטיסים למשחקים. זה נראה כמו הדבר הכי בסיסי שיש: תמצית נשמתו ועיקר הצדקתו של הספורט טמונים באוהדים שמשלמים מכספם כדי לקנות כרטיסים. אז למה פה זה לא מובן מאליו שזו אמורה להיות חוויה נוחה וידידותית ככל האפשר?

ב-NFL מועדי המשחקים ידועים מראש שנה קדימה. כל הכרטיסים מוצעים למכירה באתר אחד (שלא קורס אף פעם). ואם כל הכרטיסים נמכרו, גולשים לאתר אחר, שבו אוהדים ומנויים מציעים למכירה את כרטיסיהם (הכול חוקי, לגיטימי ומסודר). ואם אתה גר בקצה השני של העולם, כמוני, אתה יכול להדפיס את הכרטיס בבית, או לבקש שישגרו לך אותו בדיוור אקספרס שמגיע לסף ביתך תוך 48 שעות. לא הצלחת להגיע למשחק כי הטיסה שלך נדחתה, נניח? אפשר לרכוש מראש באינטרנט, תמורת דולרים בודדים, ביטוח מיוחד, שמחזיר לך את הכסף.

מזון לנשמה

הימים שבהם התקיימתי בעיקר מג'אנק פוד עברו וחלפו. היום אני לא רק מקפיד על תפריט בריא, אלא גם טבעוני (הלם בקהל). אבל בטיול של באמריקה החלטתי לשחרר קצת (הרבה) את המגבלות, ובעיקר את החגורה, ולטעום. אז הנקניקיות באיצטדיון נפלאות. הבירה הרבה פחות, אבל היי, יש בירה, ואפילו בבקבוקים. הבוטנים מצוינים. הפופקורן חמאתי וחם. את יתר המעדנים (פיצה, המבורגר, סנדביצ'ים חמים וקרים, נאצ'וס עם רוטב גבינה ועוד) לא טעמתי, אבל זה לא משנה – מה שמעניין זה השפע וההיצע והשירות.

אפשר לצקצק בלשון לנוכח תרבות החזירות, הסביאה והנהנתנות הזאת ולהתריס כנגד המחירים הגבוהים (מאוד) במזנונים, אבל זו ארה"ב ואלו אורחותיה. חזירי או לא, אין אוהד שייכנס לאיצטדיון ולא ימצא שם משהו לאכול או לשתות. וכמובן, ייהנה משירות מעולה ומפסיליטיז מסודרים ומבהיקים.

באשר למסורת הטיילגייטינג, הרי שהיא מתבקשת לנוכח העובדה שחלק מהאוהדים מגיע ממרחקים גדולים, אז באופן טבעי הם הופכים את היום הזה לחווייה כוללת של רוד טריפ-פיקניק-פוטבול. מה עוד צריך הבנאדם.

אי אפשר בלי נקניקיות

טלויזיה מצוינת

גם מי שנשאר בבית לא מפסיד כלום, כי הסיקור הטלוויזיוני הוא הכי טוב בעולם. נקודה. זה לא רק הכיסוי של המצלמות, שלא מפספסות דבר, ולא רק הצילומים המרהיבים מכל זווית אפשרית, זה גם ההגשה הנינוחה והפרשנות המתובלת בהומור דק ובאהבה אינסופית למשחק.

כתבתי פה פעם שבמשחקי כדורגל, אני מדליק את הטלויזיה דקה לפני המשחק, ומכבה אותה דקה אחרי. לא יכול לסבול את קשקשת האולפן. וגרועות מכך הן תוכניות האולפן דוגמת "יציע העיתונות", שעושות לך חשק לתלוש את אוזניך ולהטיח אותן במסך. מהצד השני של האוקיינוס, נניח באולפן ESPN, הכל מתנהל אחרת לגמרי: מסביב לשולחן יושבים 5-6 פרשנים (שחקני עבר, מאמנים, עיתונאים). כל אחד מדבר בתורו, בנחת, בשקט, בשפה רהוטה, בהומור. כשמגיע תורו של מישהו לדבר, הוא פותח את דבריו ב"אתה צודק לחלוטין" או, להבדיל, "אני חולק על דעתך". אף אחד לא מתפרץ לדברי השני או צועק או מנופף בידיו או קם ועוזב בדרמטיות את האולפן. האם הם יודעים משהו שאנחנו לא? לא. הם פשוט מבינים היטב שרבאק, זה באמת רק ספורט.

לפעמים הדוב אוכל אותך

כבר שבוע בערך שאני מנסה להעלות כאן פוסט תחת הכותרת "דברים שלמדתי באמריקה", לסיכום המסע שלי לגרין ביי ושיקגו. מכל מיני סיבות טכניות עדיין לא הצלחתי לפרסם אותו, ובינתיים החיים ממשיכים, וגרין ביי פאקרס, שסיפקו לי ימים קסומים רק לפני שבועיים-שלושה, הסבו לי הלילה מפח נפש עם הפסד מבאס לניו יורק ג'איינטס בפלייאוף.

אבל האמת היא שקשה להתאכזב מהתוצאה כשלקבוצה שלך לא הגיע בכלל לנצח. היא אפילו לא היתה קרובה לזה, ובדיעבד אני די מופתע שהם נשארו בתמונה, לפחות תיאורטית, עד הרבע האחרון. זה היה אחד המשחקים הגרועים של הפאקרס, לא רק העונה, אלא בשנים האחרונות. הכול הלך הפוך. נראה כאילו אחרי עונה מופלאה של 15 נצחונות מול הפסד בודד, כל הטעויות האפשריות של עונה שלמה, כל איבודי הכדור, הפאמבלים, הסאקים, הבליצים הכושלים בהגנה, בעיטות האונסייד הלא-מוצלחות – התנקזו למשחק אחד, ועוד כזה שאין ממנו חזרה.

מנגד, הג'איינטס הוכיחו שוב את המסורת הווינרית שלהם. כמו שכתבתי פה בעבר יותר מפעם אחת – אלופים אמיתיים הם אלה שיודעים להתעלות בדיוק ברגע הנכון, ולא להשתנק במאני טיים. אני לא יודע אם הג'איינטס יצליחו לשחזר את האליפות המדהימה מ-2007, אבל הם הוכיחו שוב שהם עשויים מהחומרים הנכונים. לפני כמה שנים, כשארצ'י מאנינג, אביו של איליי מאנינג, הקוורטרבק של הג'איינטס, אמר שבנו צריך לשחק רק בשוק גדול כמו ניו יורק, אני מניח שהיו כמה חברים בגרין ביי (ובערי שדה אחרות בארה"ב) שנעלבו עד עמקי נשמתם. אז השחצנים מניו יורק הגיעו לפריפריה, והראו, לפחות הפעם, שהכסף שלהם נמצא במקום שבו נמצא הפה שלהם, כמו שהאמריקאים אומרים.

המשחק אמש (וגם המשחקים האחרים בפלייאוף) הוא (עוד) תעודת כבוד ל-NFL. הוא היה הוכחה נוספת (בהנחה שמישהו זקוק לזה) לכך שזו הליגה האיכותית, השוויונית והמעניינת בתבל. אני מודה שהייתי קצת שאנן וזחוח לפני המשחק, וחשבתי שהפאקרס יטאטאו את המאנינגים וידלגו מעליהם בקלות. אולי זה היה גם הלך הרוח בחדר ההלבשה של גרין ביי. ככה זה כשהכול הולך לך בקלות העונה. הפאקרס, שלא שיחקו משחק רציני כבר כמה שבועות, לא הגיעו למשחק אמש עם אותה נחישות ותחושת "הכול או כלום" שאמורה ללוות משחק פלייאוף. בעונה שעברה, כשהקבוצה עמדה ששה משחקים עם הגב לקיר, עם קוורטרבק שמתאושש משני זעזועי מוח, זה נראה אחרת לגמרי.

הג'איינטס עשו לפאקרס, את מה שהפאקרס עצמם עשו בעונה שעברה: באו קטנים ויצאו, ובכן, ענקים. ככה זה: לפעמים אתה בצד של המחמאות, ולפעמים בצד של התירוצים. כמו שאומר הפתגם הישן: "פעם אתה אוכל את הדוב, ופעם אחרת הוא אוכל אותך", או משהו כזה. וזה, אם תרצו, סוג של נחמה.

ועניין אחרון: מכיוון שפוסט הסיכום שלי מהמסע לגרין ביי טרם עלה, אני מזמין אתכם בינתיים להציץ באלבומי התמונות שלי:
פאקרס-ברס | פאקרס-ליונס | מבט על שיקגו

.

עת לארוז

בערב השנה החדשה, 31.12.11, הגעתי בפעם השנייה תוך שבוע לגרין ביי, וויסקונסין. הפעם לראות את הפאקרס נגד דטרויט ליונס. ה-BMW ששכרתי לקחה אותי לשם משיקגו תוך פחות מ-4 שעות. בדרך שמתי מוזיקה מזרחית בפול ווליום והרגשתי קצת מה זה להיות ערס.

בערב החלטתי לא לצאת לחגוג (אין ברים קרובים למלון) והלכתי לישון מוקדם. התעוררתי לבוקר לבן ומושלג. עם השנה החדשה, הגיע לוויסקונסין גם החורף. סוף סוף זכיתי לחוויית פאקרס אמיתית: 0 מעלות (עם רוחות שגורמות לזה להרגיש כמו מינוס 5), שלג. כיף.

הפעם הייתי פחות תחת הרושם הראשוני של האיצטדיון, ויכולתי להתמקד יותר במשחק. ישבתי במקומות קצת פחות טובים (אם כי, כפי שכבר כתבתי, הראות טובה מכל זוית), אבל בתמורה זכיתי לשבת בחברת אוהדים קצת יותר מסורים ופנאטיים (הכול יחסי, כן?). למשל, בניגוד למשחק הקודם, השכנים שלי היו פחות סובלניים לאוהדים של הקבוצה היריבה, והיציע התמלא החילופי עקיצות הדדיים בין האוהדים.

הפאקרס נתנו מנוחה לכוכבים הגדולים, ועלו עם ההרכב המשני. לא התאכזבתי, כי זה הפך את המשחק לצמוד ודו-צדדי. ההגנות הלכו לישון, וקיבלנו משחק משוגע עם תוצאה גבוהה (45-41 דרמטי לפאקרס בסיום), ועם מספרים לא כל כך שגרתיים. למשל: הקוורטרבק המחליף של הפאקרס, מאט פלין, חילק מסירות על 465 יארד, וגם מסר ל-6 טאצ׳דאונים. שיא מועדון של כל הזמנים, שאפילו ברט פארב הגדול וארון רודג׳רס הענק לא השיגו.

הפאקרס לא הצליחו לשמור על מאזן נקי מהפסדים, אבל סיימו את העונה הרגילה עם המאזן הטוב ביותר בתולדות הקבוצה – 1:15, וכמובן עם יתרון ביתיות לאורך כל הפלייאוף. והציפיות, כמובן, בשמיים. פשוט מדהים מה שעובר על הקבוצה הזאת מאז אמצע העונה שעברה, שבה עמדה עם הגב לקיר, התמודדה עם שני זעזועי מוח של הקוורטרבק שלה, ולקחה שישה משחקים ברציפות, שהפסד בכל אחד מהם היה שולח אותה הביתה, וגמרה עם גביע וינס לומברדי ביד. מאז זה רק הולך ומשתפר. אני חושב שאחד הדברים הקשים והמאתגרים בספורט, הוא לשמר הצלחה לאורך זמן; להביא את השחקנים מפוקסים ומרוכזים לכל משחק; להמשיך להמציא דרכים חדשות להפתיע את היריבות. ובפוטבול, שהוא משחק קשה ושוחק במיוחד, זה מאתגר שבעתיים, וזה מה שהופך את הקבוצה הנוכחית של הפאקרס לאחת הגדולות אי פעם. אליפות שנייה ברציפות (טפו טפו) תכניס את כל החבורה הזאת הישר להיכל התהילה של ה-NFL.

לפני כמה שבועות כתבתי כאן שצברתי העונה יותר שעות של פוטבול אמריקני מאשר כדורגל ישראלי. השבוע נשבר עוד שיא: נכחתי העונה ביותר משחקי פוטבול מאשר משחקי כדורגל. כבר שנים שאני מאוהב בתרבות הספורט האמריקנית, והשבוע נזכרתי למה. תודה לאמריקנים, שהזכירו לי שיש תשוקה לספורט שאינה כרוכה באלימות; שאפשר לשבת שלוש שעות באיצטדיון, ולא לרצות לצאת ממנו; שאפשר לקנות כרטיסים באינטרנט גם שלושה חודשים לפני המשחק וגם אם אתה בקצה השני של העולם. אני מכיר את הביקורת: שבספורט האמריקני אין נשמה ושהוא ממוסחר לעייפה (כי כדורגל אנגלי, למשל, אינו ממוסחר בכלל, כידוע), שהוא לא מחובר לקהילה (כי הרי אין חיבור גדול יותר לקהילה מלגיון זרים, שנרכשו בעשרות מיליוני יורו בכספו של איזה אוליגרך רוסי או סעודי). את כל המבקרים אני מזמין לבקר מתישהו בגרין ביי, וויסקונסין. רצוי בינואר.

לילה אחרון בגרין ביי. מחר אני חוזר לשיקגו, ומחרתיים הביתה. יהיה קשה לשוב לשגרת הספורט המעיקה שלנו. מזל שיש עוד חודש של פלייאוף ב-NFL לפנינו.
זה המקום להגיד שוב תודה עצומה לדנה אהובתי, ששיגרה אותי למסע הזה. יש לי כמה חודשים לחשוב איך להתעלות על מתנת יום ההולדת הזאת.

גלריית תמונות מהמשחק