ארכיון הקטגוריה: קיטורים

קץ הילדות

מאז הפוסט הקודם שלי, אני שואל את עצמי, מדוע אני לא מתרגש קצת יותר מגביע העולם. מה לא בסדר איתי? אם נשים רגע בצד את מקבץ טעויות השיפוט המהמם שקיבלנו במשחקי הפתיחה (תכף נגיע אליהן), בסך הכול המשחקים מהנים, יש גולים, יש דרמות, יש קונצרט ענק של הולנד ותבוסה משפילה (אך גם משובבת נפש, תלוי בעיני המתבונן) של אלופת העולם.

ובכל זאת, חמיצות-מה.

בימים האחרונים התחילה להתגבש אצלי ההבנה, למה אני כבר לא מתרגש כמו פעם – לא רק מגביע העולם, אלא מספורט בכלל. על חלק מהסיבות כתבתי בפוסט הקודם, וגם בפוסט שלפניו, אבל יש עוד סיבה, לא פחות מהותית. אני קורא לזה "אובדן התמימות" או "קץ הילדות", אם להתלות באילנות ספרותיים גבוהים יותר. נכון, אני כבר מזמן לא ילד, אבל יש משהו בספורט שמצליח לשמר את הילד הפנימי שלך גם כשאתה כבר מתקרב ל-40. כשמתחיל המשחק, פתאום שום דבר לא חשוב יותר, חוץ מ-22 הבחורים והכדור שמתרוצצים על המסך שלך. ואתה צועק מהתרגשות או מתסכול, וקופץ, ותופס את הראש, מזדהה עם המפסידים או לועג להם, ומזדהה עם המנצחים או בז להם.

כתבתי פעם, שכדורגל עבורי הוא בריחה מהמציאות, או ליתר דיוק – הוא מציאות חלופית. מקום שאליו אפשר להימלט מצרות היום-יום. אבל כשמתקרבים ל-40 הפרספקטיבה משתנה, וכבר קשה מאוד שלא להבחין בתפרים הגסים של המציאות הווירטואלית הזאת. ומבעד לתפרים ולטלאים מציצה האמת, נחשף המנגנון הרקוב והמסריח, אך היעיל, שמפעיל ומתחזק את הזיית ההמונים הזאת. ואז מגלים, שהכדורגל הוא בעצם המטריקס מהסרט "מטריקס", הוא אולפן הטלויזיה הנוצץ מ"המופע של טרומן", הוא ה"ניו-ספיק" והאח הגדול מ-"1984", ופיפ"א היא השטן (אופס, ספוילר קטן) מ"קץ הילדות". ועם קילומטראז' מכובד של נסיון חיים (ויצירות ספרותיות וסינמטיות כאלה) אי אפשר יותר לברוח מהמציאות. מרוב שצרכתי ממנו, סם הכדורגל כבר לא משפיע עלי יותר, כנראה.

בשר ושעשועים

הבלוגר ערן לוי כתב על כך אתמול במילים בוטות יותר וסיפק הקבלה מפתיעה אך מאלפת: "פיפ"א הוא תעשיית הבשר החדשה, שדורסת והורסת ומפרקת ומהפנטת, רק כדי שאנחנו נמשיך לבלוס את חלבוני הכדורגל שהיא מייצרת, רק כדי שלא נחשוב על מה שאנחנו מכניסים לגוף שלנו (…) לא יכול להיות שארגון מסריח מסנוור עיני מאות מיליוני איש בעולם, מספק שעשועים ומסתיר את כוחות הרשע שעומדים מאחור, שמפעילים את העסק כמו בובות מריונטה". (לפוסט המלא >>)

ואני, במיוחד בתור טבעוני, לא יכול שלא להנהן במרץ בהסכמה. בתור אדם עם טיפה, רק טיפה, של מודעות חברתית וסביבתית, אני כבר לא יכול להתעלם מהשחיתות, מהריקבון, מהמסחור הציני ותאוות הבצע, מהעוול הנורא שבקיום טורניר של מיליארדים במדינה שנאנקת תחת עוני מנוול ומערכות חינוך, בריאות ורווחה קורסות, או מפועלי הכפייה שמתים – במובן הכי מילולי של הביטוי – בעבודות ההקמה לקראת גביע העולם 2022 בקטאר.

לפעמים נושבת קצת רוח ומרימה את שוליו של אוהל הקרקס הצבעוני שאנחנו ישובים בתוכו, וחושפת את המציאות העגומה והאכזרית שמאחורי הקלעים. פעם ידעתי להסתכל הצידה, אבל לא עוד. ובמקום להזדהות עם "גיבורי" הכדורגל, אני מוצא את עצמי מזדהה דווקא עם העשרות הבודדות של ברזילאים אמיצים, שיוצאים לרחובות להפגין וחוטפים מכות וגז מדמיע מהשוטרים.

אין לי יותר פריבילגיה להיות ילד קטן ותמים, שמאמין לכל מה שמספרים לו. לצערי או לשמחתי הימים האלה חלפו. יש אנשים רבי-כוח, ולא רק בפיפ"א, שיש להם אינטרס מובהק לשמר אותנו במצב של ילדותיות: שלא נשאל יותר מדי שאלות, וגם אם נשאל (ילדים הרי שואלים הרבה שאלות) נאמין מיד לתשובות שייתנו לנו המבוגרים; שנאכל יפה ונגמור מהצלחת בלי לדעת באיזה רעל האביסו אותנו עכשיו; ושנלך לישון שקטים בידיעת-שווא שיש מי ששומר עלינו.

שמישהו יבדוק את הספריי

ומה באשר לשערוריות השיפוט, שהבטחתי להתייחס אליהן בהתחלה?
ובכן, זה "בסך הכול" המשך ישיר למה שנכתב כאן למעלה. רמת השיפוט בגביע העולמי (לא רק הנוכחי, גם אלה שקדמו לו) היא פרי ביאושים ישיר של הפוליטיקה המסריחה של פיפ"א וסבך המחוייבויות והחישובים הלא-ענייניים שלה, שזורקת לקדמת הבמה לאו-דווקא את השופטים הטובים ביותר. וגם: המשחק הופך מהיר יותר ומאתגר יותר עבור השופטים, והפתרונות של פיפ"א הם צעצועים מטופשים כגון מכשירי קשר, רשת מצלמות לתיעוד קו השער וספריי מגוחך לסימון קו החומה בבעיטות החופשיות. אגב, שמישהו יבדוק את התכולה של הספריי הזה – יתכן והוא משחרר גז רעיל כלשהו, שפוגע בראייה ו/או בשיקול הדעת. אולי זה ההסבר.

אני אמשיך לצפות באדיקות בכל משחקי גביע העולם, כי הכדורגל היה ונותר עבורי הבידור האולטימטיבי. אבל לחזור ולהיות ילד תמים ומתלהב אני כבר לא אצליח.

ואני גם לא רוצה.

Brazil no foul play from fewla on Vimeo.

שוב

נראה לי שהערב הבנתי למה אני כבר לא חובב הספורט הגדול והנלהב שהייתי פעם. זה הגיל. והנסיון המצטבר שבא איתו. והעובדה שמגיע שלב בחיים, שאתה מבין שהמציאות לא באמת מתקדמת ולא מתפתחת, היא רק בוטשת במקום, נעה במעגלים וחוזרת תמיד לאותה נקודה, עד שאתה משתעמם לך ונוטש. אתם יודעים – ״אין חדש תחת השמש״, ״הבל הבלים הכול הבל״, ״כל הנחלים זורמים לים והים איננו מלא״ (קהלת, קהלת וקהלת).

ומה שקהלת הזקן הבין לפני אלפיים ומשהו שנים, תקף גם להיום.
נכון, ספורט מייצר לכאורה שיאים חדשים, התרגשויות חדשות, גיבורים חדשים. אבל זה הכול אותו דבר. תמיד. בחיי, הייתי שם כבר. להיות חובב ספורט זה לא שונה כל כך מלהיות חובב של הסדרה ״חברים״, נניח. אתה תמיד תיהנה לצפות באותם הפרקים, ותצחק ותתרגש במקומות הנכונים, אבל זו לא תהיה כמו ההתרגשות והכיף של הפעם הראשונה.

מכבי תל אביב זכתה שוב באליפות אירופה/גביע אירופה/יורוליג/(היה פעם גם סופרוליג, לא?) בפעם השישית, כשבארבע מתוכן הייתי בסוג של קשר יציב עם המציאות. נדמה לי.
הזכייה הנוכחית באמת מסעירה ומרגשת וכנגד כל הסיכויים – יש בה את כל המרכיבים של דרמת ספורט טובה. אבל כבר כמה ימים, עוד לפני הזכייה, אני מסתובב בתחושה חמצמצה ש״נו, כבר היינו שם״. והנה, שוב יתחיל סיבוב של ״הם מייצגים את המדינה/אין בכלל ישראלים בחמישייה״, ״כל הסיבות לאהוד את מכבי/כל הסיבות לשנוא את מכבי״, "אירופה צהובה/אנחנו בכלל לא באירופה", ״הלוואי שכל הכדורסל הישראלי היה מתנהל כמו מכבי/הם הורסים את הכדורסל הישראלי״, ״זו גאווה למדינה/זו לאומנות מחליאה״…
נו, שוב אותן הקלישאות, שוב אותם הוויכוחים, שוב אותם טיעונים וטיעוני נגד.

אה כן, ושוב נשיא המדינה או ראש הממשלה מנסה לברך את המאמן בשידור חי עם שורה של מליצות חבוטות שאחד מעוזריו כתב לו, ושוב המאמן יגיד לאנשי הערוץ שהוא לא שומע. ושוב איזה ישראלי סמלי, שהוא גם הקפטן, יגיד ש״אין דברים כאלה״ (יש, יש, בחיי שיש!), והשדר יתפעל מ-10 אלפים הישראלים שהטריחו את עצמם לארץ אחרת, ושזו ״תעודת כבוד״ או מה, ושוב עשרות אלפי אנשים יציפו את ככר רבין…

תגידו, לא נמאס לכם?

לפחות הרווחנו תמונה מעלפת במיוחד (ראו למטה). מי אמר שאין חדש תחת? אה, אני. טוב נו. אף על פי כן.

תודה לאל שאני כבר לא גר ליד כיכר רבין. אני הולך לישון.

20140518-234410-85450157.jpg

חטאים ועונשים קטנים

התבוסה של נבחרת ישראל הצעירה (4:0) לאיטליה, אינה הדבר המביך ביותר שארע לה ביורו הצעירות. מביכה יותר היא ההתנהלות הכללית מסביב למשחק האומלל הזה: תגובתו התמוהה של המאמן ("הנבחרת נראתה מצוין"), התירוצים של השחקנים ("לא באנו מוכנים, לא ידענו שאלה הבדלי הרמות"; "הכרטיס האדום לגולסה גמר לנו את המשחק") והוצאת העצבים על הקהל והתקשורת ("איזה קהל מגעיל… כל המדינה מחכה לנבחרת בפינה ורוצה להשפיל אותה"). אולי תלמדו כבר להפסיד כמו ספורטאים אמיתיים? בתור נבחרת כדורגל די בינונית, אפשר היה לחשוב שנלמד כבר לקבל מפלות בצורה יותר ספורטיבית.

אני יודע שזה קטנוני, אבל קשה לי שלא לשמוח לאיד. לא לאידם של השחקנים או הנבחרת, אלא רק לאידה של משפחת לוזון. אני יודע שיו"ר ההתאחדות ואחיינו שמים את האות-האמצעית-בשם-לוזון על דעתי ועל דעתם של בעלי-טורים אחרים, אבל אני אגיד אותה בכל זאת. לפני שלוש שנים בערך חטפתי כאן עצבים על מינוי אחיינו של היו"ר לתפקיד המאמן. גם היום אני חושב שזה היה מהלך מגונה ופסול, מצחין מנפוטיזם וקומבינה, שאין לו מקום בשום מערכת מנהלית תקינה. למרבה הצער, המהלך הזה עבר, וגם קטף פירות בדמות המינוי היוקרתי של גיא לוזון למאמן סטנדרד ליאז', אבל נתנחם בכך שרשעים ויהירים לא תמיד יעלוזו. גיא אמנם ייסע לבלגיה וישדרג את רמת החיים שלו לאין שיעור, והדוד ימשיך להתרווח על כורסת יו"ר ההתאחדות ולקשור לעצמו קשרים על "הארגון המוצלח של היורו" (ללא ספק, מגיעות מחמאות מקיר לקיר על היכולת הפנומנלית להרים 15 משחקי כדורגל ב-4 איצטדיונים קטנים, ולשמן את בכירי אופ"א בארוחות טובות ועוד פינוקים), אבל בכל זאת – חטפו הלוזונים סטירה קטנה ומחממת-לב. גם זו נחמה.

נעבור לכדורגל.
לפרקים, מצאתי את עצמי נהנה מהביצועים של הנבחרת הצעירה בשני משחקיה עד כה, שסיפקה, בחלק הקדמי בעיקר, כמה מהלכים יפים. אבל העובדה שזה הספיק לנקודה אחת וליחס שערים שלילי של 6:2, היא לא מקרה, לא מזל רע, וגם לא תוצאה של שיפוט גרוע (תכף נדבר על ההרחקה של גולסה), אלא התוצר הרגיל של יסודות לקויים ושחקנים שאינם מאומנים מספיק. ההחמצות מול איטליה, כשהמשחק עוד היה פתוח, הן לא "השפיץ של הנעל" ולא סתם מזל מחורבן – כשחלוץ לא מצליח לתחוב רגל מדוייקת לכדור ממש מול השער, זו עדות למגבלה טכנית, לא סתם פספוס. למה החלוצים האיטלקים לא פספסו כך? כי הם יותר מיומנים ומאומנים. מאוד פשוט.

גם השערים שכבשה איטליה מקורם בסגירה רעה בהגנה (השער הטפשי ביותר היה זה שספגה הנבחרת מכדור חופשי – אין שום תירוץ מניח את הדעת לחומה שאינה עומדת במקום הנכון). כך גם שער השוויון המעצבן מול נורבגיה. שוב, לא חוסר מזל, אלא מחסור באוויר ובכושר גופני.
אגב, האם גם נבחרת נורבגיה באה בטענות לשופט על הכרטיס האדום שספגה? האם תלתה את הפיגור בחסרון המספרי שלה והשתמשה בו כתירוץ להים ידיים? כמובן שלא, היא התארגנה מחדש והמשיכה לשחק ולנסות, עד שהשיגה את השוויון (שבדיעבד גם סידר לה כנראה כרטיס לחצי הגמר). צפו ולמדו.

כך גם לגבי ההרחקה של גולסה. הכרטיס האדום אולי גבולי, אבל כל מי שעוקב אחרי משחקי מכבי חיפה, יודע שמדובר בכסחן סדרתי, שמרבה לשלוח את הפקקים שלו לכיוון רגלי היריבים. הירידות של גולסה לגליצ'ים לא מעידות רק על התלהבות או על תשוקה או על "לחימה", אלא בעיקר על מגבלה טכנית. שחקן טוב ומאומן לא צריך לרדת לגליצ'ים – כושר גופני, מהירות, מיקום טוב וראיית משחק, אמורים לתת מענה ל-99 אחוזים מהמקרים. ירידה לגליץ' אמורה להיות פתרון-ייאוש אחרון, לא ברירת המחדל. נכון שהיא יכולה להסתיים לעתים בחילוץ-כדור הירואי, אבל ביותר מדי מקרים היא מסתיימת בעבירה וכרטיס (במקרה הטוב), או בפציעת אחד משני השחקנים – המכסח או המכוסח.
כששחקן מרבה לגלוש, זה סימן שאין לו פתרונות אחרים, ושכול היסודות שנמנו לעיל (כושר, מהירות, מיקום, ראיית משחק), לקויים. וגולסה בהחלט מרבה לגלוש. כך שהאדום אולי-אולי אינו מוצדק (לדעתי כן), אבל שוב – הוא גם לא מקרי.