ארכיון הקטגוריה: סיפורים אישיים

שגרה זה לא רע

האיצטדיון האולימפי בברליןאתמול, בעודי יושב ביציע האולימפיה-שטדיון בברלין וצופה במשחקה של הרטה המקומית נגד איינטרכט פרנקפורט, ניסיתי להיזכר מתי הלכתי בפעם האחרונה למשחק כדורגל. שהרי בעונה שעברה, החלטתי להדיר את רגליי מיציעי הליגה המצחיקה של אבי לוזון, ואפילו לא רכשתי כהרגלי מנוי למשחקי נבחרת ישראל. עייפתי. התבגרתי. מאסתי בהפקעת המחירים, בכדורגל האיטי, במתקנים הרעועים, בקהל האלים והגזעני, בעסקנים השמנים.
המסקנה הזהירה: שנה וחצי בערך חלפה מאז ביקורי האחרון באיצטדיון כדורגל.

Olympiastadion-Berlinאבל רגע, למה לפתוח את הרשומה הזאת בנימה כה שלילית? הרי אתמול היה יום חג. אתמול הלכתי לראשונה בחיי למשחק בבונדסליגה! באיצטדיון האולימפי של ברלין! וראיתי את הרטה חוזרת לליגה הראשונה בגדול, ועושה מאיינטרכט נקניקיות פרנקפורטר ואוכלת אותם בלי חרדל, עם 1:6 עצום (לא, נודניקים, בן שהר לא שיחק, וגם לא התלבש למשחק. עם היכולת של אדריאן ראמוס, המתחרה העיקרי שלו על מקום בהרכב, שכבש צמד, אני גם חושש שאין לו ממש סיכוי לראות דשא העונה). כה עצומה והיסטורית היתה השישייה, שרבים משכניי ליציע התעכבו בדרך החוצה כדי לצלם את לוח התוצאות (הסוללה של הטלפון שלי נגמרה, אז נותרתי ללא התמונה המסורתית של התוצאה).

האינסטינקט שלי, כמי שגדל וחונך על ברכיו השעירות של הכדורגל הישראלי, הוא להשוות: פה נהדר וקסום, שם נורא ואיום. זה מה שעשיתי עד היום, כשסיפרתי כאן על ביקוריי במחוזות הספורט שמעבר לים. הפעם, אני אשתדל להימנע מכך. קודם כל, כי אני לא מחדש בכך שום דבר לאף אחד, וחוץ מזה, הפעם אני לא תייר, אלא ברלינאי אורגינל, עם כרטיס מנוי ביד אחת וכוס בירה צוננת ביד השנייה.

מאז שנחתתי בברלין, נמנעתי במכוון מלהגיע לאיזור האיצטדיון האולימפי. רציתי לשמור את הביקור במקום למשחק הראשון. רציתי לספוג את החוויה במלואה כשאגיע לשם לראשונה למשחק.

Olympiastadion-Berlin4נתחיל מהסוף: כן, היה נפלא. אבל מה שהפעים אותי יותר מכל, היה עד כמה החוויה הזאת היתה רגילה ושגרתית בתכלית: ירדתי מהרכבת בתחנת האיצטדיון, צעדתי כמה מאות מטרים מטרים בתוך נחיל אוהדים בכחול ולבן (חלקם הגדול, כבר בשלב הזה, שיכורים לחלוטין), חלפתי על פני דוכנים של מזון ושתייה ומזכרות, והגעתי למתחם האיצטדיון. קניתי חצי ליטר בירה ב-2.5 יורו, נמנעתי מהנקניקיות, כמובן, הסתובבתי קצת מחוץ לאיצטדיון והתרשמתי מהמרחבים הפתוחים והירוקים שמסביב, צפיתי במשחק נהדר עם שבעה שערים, קפצתי והתחבקתי עם שכניי ליציע בכל גול, צרחתי ״או-אה-אה, הרטה בה-אס-צה״ (כן, הם לא מקוריים במיוחד), נרטבתי בגשם הקייצי הכבד שהחל לרדת באמצע המחצית הראשונה, נהניתי מאוד, אכלתי פרעצל ושתיתי קולה, ולקחתי את הרכבת חזרה הביתה. האמת? שום דבר מיוחד לכתוב עליו.

S-to-OlympiaStadionלפני שלוש שנים וחצי הייתי באוקלנד, קליפורניה, וצפיתי לראשונה בחיי במשחק פוטבול אמריקני. גם לאחר המשחק הזה, כתבתי בעיקר על הנורמליות שבאירוע הזה, כמה הוא לא היה מיוחד, כמה לא מסעיר, כמה שגרתי. וכמה השגרה הזאת הפעימה וריגשה אותי – כי כמה נפלא שיש אנשים שזו השגרה שלהם. הרי בשבילי, כמי שהתרגל לשגרת היציעים של קריית אליעזר ובלומפילד והאיצטדיון הלאומי ברמת גן, ביקור במקום כמו האיצטדיון האולימפי בברלין (ובלי להזכיר את המטען ההיסטורי שהוא סוחב מאחוריו), אמור להיות חוויה מרטיטת חושים, אירוע מיוחד ומסעיר וחד פעמי. והנה, הוא היה פשוט אירוע רגיל ונורמלי, כמו שאירוע כזה צריך להיות. מהנה? בהחלט. כיף? כמובן. מצפה בקוצר רוח למשחק הבא? ברור.

אח, איזה כיף שזו השגרה החדשה שלי.

איך לא הגעתי לאולימפיאדה

מרוב התמסרות לשידורי האולימפיאדה, שכחתי לכתוב כאן. ממש בגידה בקוראיי.

האמת היא שאין לי ממש מה לכתוב, ועוד טור שטנה נגד משה גרטל ו/או הערוץ הראשון יהיה בבחינת התעללות בגוויה, וזה לא יפה לעשות צחוק ממוגבלים ונכים.

לכן החלטתי לגשת לאולימפיאדה מזווית אישית, ולספר לכם על הקריירה הספורטיבית המוחמצת שלי. צפיתי אתמול והיום בגמרים של טניס השולחן (הסינים לקחו זהב. גם בגברים וגם בנשים), וזה העלה בי זיכרון בן כמעט 20 שנה של אחת מהחוויות הספורטיביות הקשות שעברתי. כתבתי פה פעם על איך לא הפכתי למיקי ברקוביץ' הבא, והיום אספר לכם כיצד נמנעה ממני גם קריירה מבטיחה בטניס שולחן.

אבל לפני שנתחיל, רציתי לספר לכם על קרן רגאל.
קרן, שצעירה ממני ב-3 שבועות, למדה איתי באותה כיתה בחטיבת הביניים והיתה שחיינית מחוננת. בין היתר החזיקה בזמנו בכמה וכמה שיאים ישראליים. אחד מרגעי השיא של הקריירה הקצרה שלה, היה ייצוג ישראל באולימפיאדת ברצלונה 92' כשהיא בת 15 וחצי בלבד. בשל פציעה שסבלה ממנה, קרן לא ממש הבריקה באולימפיאדה הזאת, אבל הותירה עלי רושם אדיר. כשראיתי בטלויזיה את בת-כיתתי מזנקת למים בבריכה האולימפית, עבר בי רטט (ולא, זה לא קשור לעובדה שראיתי את היפהפיה הגבוהה הזאת בפעם הראשונה בבגד ים). המחשבה על כך שמישהי שהכרתי מקרוב משתתפת באירוע העצום הזה, גרמה לי לרצות גם. התחלתי לעשות חישובים ותוכניות (ברצינות!) איך גם אני יכול להגיע לאולימפיאדה.

בשלב ראשון, סקרתי את הענפים האולימפיים ותהיתי איזה מהם מתאים לנער בן 15 וחצי, שמעולם לא עסק בספורט באופן רציני. אחד הראשונים שמשך את תשומת לבי היה ענף הקליעה, אך משום מה ננעלתי דווקא על טניס שולחן – בין היתר משום שנהגתי לשחק להנאתי ואף הגעתי לרמה גבוהה יחסית. חוץ מזה, הוא נראה לי כמו ענף ספורט לא-פיזי באופן יחסי וכזה שאפשר להתחיל איתו גם בגיל מאוחר (שטות, כמובן, אבל הייתי בן 15 ודי טיפש).

ההזדמנות הראשונה שלי להבריק, היתה בטורניר טניס שולחן גדול שארגנה המועצה האיזורית באותה שנה, ושהתקיים באולם הספורט של הקיבוץ. שולחנות נפרשו ברחבי האולם, ועשרות, אולי מאות נערים התמודדו בטורניר, נשלטים ביד רמה על ידי קובי, רכז הספורט של המועצה, והמגאפון האימתני שלו. הטורניר הזה היה אמור להיות אחד מרגעי התהילה שלי ונקודת ציון בדרך לאולימפיאדה עתידית כלשהי. לא חשבתי שאזכה בו ("פינטזתי" יהיה פועל מתאים יותר), אבל בהחלט שאפתי להגיע לאחד השלבים המתקדמים, ולפחות להיות הנציג הבכיר ביותר של הקיבוץ – תואר שללא ספק היה בהישג יד. למרבה הצער, בעקבות אירוע שהיווה את אחד ממפחי הנפש הספורטיביים הגדולים שלי בכל הזמנים, שתי המטרות לא הושגו.

הטורניר יצא לדרך. את שני המשחקים הראשונים ניצחתי בקלילות ובלי לשמוט אף מערכה. גם היריב במשחק הבא לא נראה מאיים במיוחד – את המערכה הראשונה ניצחתי בקלות, ואת השנייה הפסדתי בהפרש מינימלי. המערכה השלישית והמכרעת החלה, ואז הגיע מפח הנפש הגדול: זה התחיל מהחלטה שגויה של השופט, שפסל נקודה שלי בגלל מישהו שעבר ליד השולחן והפריע ליריב שלי. התווכחתי איתו על כך (ובצדק, אגב, הוא טעה), וזה קצת הוציא אותי מהפוקוס. הייתי מצליח להתגבר על כך, אלמלא הגיע טעות קריטית נוספת של השופט בשלבי ההכרעה של המשחק: כדור ששיגרתי לעבר הצד השני, נראה כהולך לנחות מחוץ לתחומי השולחן, והיריב שלי לא ניסה בכלל להגיע אליו. אלא שהכדור שפשף את קצה השולחן ועף אל הרצפה.

הפסקה קצרה: מצבים כגון זה, כונו אצלנו "מצבי סליחה", כיוון שהקודים האציליים של המשחק מחייבים אותך לבקש סליחה מהיריב שלך על הנקודה שהושגה במקרה ("מצב סליחה" אחר: הכדור נוגע ברשת ועובר לצד השני, תוך שהוא משנה כיוון ומטעה את היריב).

בכל אופן, גם אני וגם היריב שלי הנחנו שמדובר בנקודה לזכותי, והתכוונו להמשיך במשחק, אלא שהשופט – נער בן גילי, אגב – חשב אחרת: משום מה, הוא החליט שכדור שמשפשף את קצה השולחן אינו נחשב כנקודה חוקית, והוא פסק על נקודה לטובת היריב שלי. אני, מחומם כבר מהטעות הקודמת שלו ונסער לנוכח איבוד הנקודה הגורלית, התפרצתי בכעס, פתחתי עליו פה ולא הסכמתי להמשיך במשחק עד שהוא יחזור בו מפסיקתו השערורייתית. דרשתי שיקרא למארגנים, כדי שהם יכריעו. הוא התקומם לנוכח הזלזול בסמכותו וביקש ממני להירגע ולהמשיך במשחק. האשמתי אותו בהתנכלות אישית (שתי הטעויות שלו היו חמורות מדי בשביל להיות תמימות, כך סברתי), והוא קצת נלחץ, אבל לא נכנע. גם הצעתי הנואשת לשחק את הנקודה מחדש, לא התקבלה. אגב, אילו היה מדובר בטורניר רשמי, כבר היו מרחיקים אותי ופוסקים על הפסד טכני. במקרה הזה המשחק (שכבר היה כאמור בשלבי ההכרעה שלו) נמשך, אבל אני יצאתי מהריכוז, הפסדתי והודחתי מהמשך הטורניר.

הייתי נסער מאוד. מה נסער? זועם ורותח. חשבתי שאגיע לשלב מתקדם ואבלה באולם הספורט כל היום, והנה מצאתי את עצמי מחוץ לחגיגה עוד לפני הצהרים. לא ידעתי מה לעשות. רציתי שיפסלו את השופט ואת המשחק. רציתי משחק חוזר. חיפשתי מישהו מהמארגנים, וניגשתי לקובי והמגאפון. ניסיתי להסביר לו את הבעיה שנוצרה, אבל הוא היה טרוד בעניינים אחרים ונפנף אותי.

אי אפשר לתאר את התסכול והזעם שמשתלט עליך במצב כזה – כחובב ספורט, חוויתי מאז לא מעט טעויות שיפוט מקוממות שפגעו קשות בקבוצה או בספורטאי הפייבוריטיים שלי, אבל אין מה להשוות: כשזה קורה לך, מתחשק לך לבעוט למישהו בראש. מאז אותו מקרה התבגרתי והתמתנתי, ולמדתי שהטעויות האלה הן חלק מהספורט, אבל כל פעם שאני רואה שחקן שמורחק בכרטיס אדום בגלל שהתעצבן על השופט, אני חושב שלו אני במקום השופט, הייתי מגלה קצת יותר הבנה וסלחנות.

כך או כך, זו היתה שירת הברבור של קריירת הפינג פונג שלי. בחודשים שלאחר מכן, העסיקו אותי כבר דברים אחרים מן הסתם. וכך הוחמצה עוד קריירה ספורטיבית מבטיחה.

דברים שלמדתי באמריקה

כמעט חודש תמים חלף מאז שבתי מארה"ב, ואני לא בטוח שנחתתי. הימים עוברים ואני מתקשה להתאושש מהלם התרבות שהותירו בי חוויות המסע הזה, ולא מצליח לגלות מחדש את העניין בכדורגל – ישראלי או אחר. אני מניח שהעובדה כי קבוצתי האהודה מדשדשת לה במרכז הטבלה ונאבקת על מקומה בפלייאוף העליון, לא תורמת למידת העניין שלי בליגת העל-הפנים שלנו. אבל גם ההצלחה המרנינה של עירוני ק"ש, הצלילה החופשית של בית"ר ירושלים, הבלגן המשמח בהפועל ת"א, ההתבזות המתמשכת והמהנה של מכבי ת"א, וכמובן ההתאוששות-המסוייגת של מכבי חיפה, לא ממש מעוררים אותי. נכון לעכשיו, אני לא מצליח להתרגש משום דבר חוץ מאשר הסופרבול המתקרב.

לפיכך, וכדי לחתום סופית את המסע ההוא לארה"ב, הנה עוד קצת רשמים מארצם של החופשיים.

כמה פוסטים אפשר לכתוב על אמריקה

ככל שזה תלוי בי, כמה שיותר.

אני אוהב את הספורט האמריקני. אני אוהב את המקצוענות והרצינות שמאפיינת כל חלקה בו, ואני אוהב את העובדה שעם כל הרצינות הזאת, הם אף פעם לא לוקחים את זה ממש ברצינות ולא שוכחים שזה רק ספורט; אני אוהב את הספורטיביות והפייר פליי שלהם; אני אוהב מאוד את הסיקור הטלוויזיוני, את השדרים והפרשנים, את אתרי האינטרנט המושקעים והאפליקציות הסלולריות היפהפיות, ואת העושר והשפע המהמם של מידע ונתונים סטטיסטיים שמוזרמים אל הצופים והגולשים; אני מעריך עד מאוד את הארגון והלוגיסטיקה, הטקסיות והחגיגיות; את החוקים הייחודיים שמאפשרים תחרות הוגנת (וכפועל יוצא גם רייטינג גבוה ורווחיות); אני מקנא ביכולת של הליגות לאכוף סטנדרטים אחידים (וגבוהים מאוד) בכל הנוגע לארגון, סיקור עיתונאי, מכירת מנויים וכרטיסים וכו׳.

אני אוהב את הצ׳ירלידרס, את הנקניקיות וההמבורגר והפיצה ובעיקר את הבירה במזנון (יותר את הקונספט, פחות את הבירה עצמה – מילר לייט ושאר אחיותיה הדוחות); אני מת על הטיילגייטינג (ברביקיו בחניון לפני המשחק); אני אוהב את הנינוחות של כל העוסקים במלאכה, שמבינים כי אומה שלמה צופה בהם ומתנהלים בהתאם (נכון, לא כולם, אבל מי שלא – נענש בחומרה רבה); אני אוהב את האוהדים השמנמנים והשתויים, שאולי לא היו מזיקים להם כמה שיעורים בעידוד מאחיהם באירופה, אבל בתמורה יתכן והם היו מחזירים עם שיעורים בסובלנות ובתשוקה לספורט, וכולם היו יוצאים נשכרים.

סיקור עיתונאי משובח

סיקור עיתונאי משובח

למקרה שתהיתם לאן הלכו כל הנקניקיות...

למקרה שתהיתם לאן הלכו כל הנקניקיות…

לא. לא הכול מושלם, לא הכול נהדר. ואני מכיר את הביקורת בעל פה: שאין שם תשוקה אמיתית לספורט (כי פה, כנראה, לא מזהים תשוקה אם היא לא מלווה באלימות); שהכול ממוסחר לעייפה (כי חולצה של ברצלונה, עם הלוגו של יוניצ״ף אלא מה, ב-180 יורו, זה לא למטרות רווח חלילה); שאין שם נשמה וחיבור לקהילה (כי מיליארדרים מהמזרח התיכון שקונים שחקנים איטלקיים במיליונים למועדון אנגלי זה הכי קהילתי שיש); שקבוצה יכולה לקום לילה אחד ולעבור לעיר אחרת (נכון, אבל היא גם לא מתמוטטת וקורסת כלכלית בגלל ניהול כושל ומדיניות אשראי פושעת); שאין שחקני בית שמשחקים בשביל החולצה והסמל (טענה שמקורה בבורות והתעלמות מאגף משמעותי מאוד בספורט האמריקני – המכללות ובתי הספר התיכוניים).

לא צריך לאמץ ולהעתיק באופן אוטומטי כל מה שמגיע מעבר לאוקיינוס, אבל ללמוד מותר.
אז הנה כמה דברים שלמדתי.

אוהבים להיות בבית

כל מועדון ספורט זקוק לבית. למקום שיאכלס את אוהדיו, את גביעיו ואת פרסיו; מקום שבו תיכתב ההיסטוריה שלו ובו יוצגו הישגיו לראווה; מקום שיפיל אימה על יריביו, וחרדת קודש על אוהדיו. וגם מקום עם חנות מזכרות, שתתרום להכנסות ותסייע בחיבור האוהדים לקבוצה.

ספורט הוא דת וכל דת זקוקה למקדש, לאתר עלייה לרגל, למקום התכנסות למאמיניה, בו יוכלו לסגוד לאליליהם. קוראים למקום הזה איצטדיון ביתי, וזה דבר שעדיין רחוק מלהיות מובן מאליו במקומותינו. וגם כשמדובר באיצטדיון עירוני (אפילו אם הוא בית לשתי קבוצות), עדיין אפשר לתת לקבוצות המקומיות את האגף המכובד שלה.

איצטדיון למבאו פילד בגרין ביי מעוטר בסמלי ודגלי הקבוצה המקומית, בפסלים של אגדות מקומיות (קרלי למבאו, וינס לומברדי) והשערים שלו נראים כמו הכניסה לבית המקדש; איצטדיון סולדג׳ר פילד בשיקגו מוקף בדגלי הלאום ונראה מבחוץ כמו איצטדיון רומי; היונייטד סנטר בשיקגו מציג בצד אחד את פסלו של מייקל ג׳ורדן ובצד אחר את אלילי ההוקי המקומיים (שלצערי אינני מכיר אותם); איצטדיון הקולוסיאום באוקלנד, קליפורניה, הוא גוש בטון מכוער, אבל בחזית אחת עושים כבוד לקבוצת הבייסבול המקומית (האוקלנד איי׳ס), ובחזית השנייה מכריזים דגלים ושלטים על הכניסה ל״אומת הריידרס״; איצטדיון קנדלסטיק פארק בסן פרנסיסקו יושב בכניסה לעיר ומשקיף עליה ועל המפרץ – פיסה יוקרתית מאוד של נדל״ן, שמלמדת על חשיבותו של האתר. ואלה רק המתקנים שהייתי בהם או לידם באמריקה.

בקיצור: בית כזה, מיום שנכנסת אליו, אתה לא רוצה לעזוב לעולם. ובשתי מילים: מרגיש בבית.

עולים לרגל ללמבאו פילד

תרבות זו לא מילה גסה

תרבות ספורט אינה מונחלת ביום אחד וגם לא בעשר שנים. ישנם ערכים וקודים תרבותיים שראוי לאמץ, אבל ברור כי הם לא יהפכו בן לילה לנחלת הכלל. אבל כל מועדון ספורט יכול, בהשקעה אפסית, לתרום במשהו למאמץ הזה. קחו לדוגמה את השלטים האלה (בתמונות למטה), שתלויים ליד כל שער בלמבאו פילד, וכוללים משפטים קצרים ושנונים, שמבטאים את "רוח המועדון". כשתייר (כמוני) רואה אותם, הוא עוצר, מחייך ומצלם, ואז הולך לחפש עוד שלטים. כשאוהד קבוע רואה אותם, זה מחזק את אהדתו ואת גאוות היחידה שלו. כמה פשוט. כל מה שצריך זה מישהו עם יוזמה וקופירייטר בינוני-פלוס. הנה, תראו בעצמכם.

        

 כרטיסים לגן עדן

בניגוד למקומותינו, שבהם ההפקרות חוגגת ומשרדי הכרטיסים משתינים עלינו בקשת, הליגות המקצועניות בארה"ב מציבות סטנדרטים ברורים וגבוהים בכל הנוגע למכירת כרטיסים למשחקים. זה נראה כמו הדבר הכי בסיסי שיש: תמצית נשמתו ועיקר הצדקתו של הספורט טמונים באוהדים שמשלמים מכספם כדי לקנות כרטיסים. אז למה פה זה לא מובן מאליו שזו אמורה להיות חוויה נוחה וידידותית ככל האפשר?

ב-NFL מועדי המשחקים ידועים מראש שנה קדימה. כל הכרטיסים מוצעים למכירה באתר אחד (שלא קורס אף פעם). ואם כל הכרטיסים נמכרו, גולשים לאתר אחר, שבו אוהדים ומנויים מציעים למכירה את כרטיסיהם (הכול חוקי, לגיטימי ומסודר). ואם אתה גר בקצה השני של העולם, כמוני, אתה יכול להדפיס את הכרטיס בבית, או לבקש שישגרו לך אותו בדיוור אקספרס שמגיע לסף ביתך תוך 48 שעות. לא הצלחת להגיע למשחק כי הטיסה שלך נדחתה, נניח? אפשר לרכוש מראש באינטרנט, תמורת דולרים בודדים, ביטוח מיוחד, שמחזיר לך את הכסף.

מזון לנשמה

הימים שבהם התקיימתי בעיקר מג'אנק פוד עברו וחלפו. היום אני לא רק מקפיד על תפריט בריא, אלא גם טבעוני (הלם בקהל). אבל בטיול של באמריקה החלטתי לשחרר קצת (הרבה) את המגבלות, ובעיקר את החגורה, ולטעום. אז הנקניקיות באיצטדיון נפלאות. הבירה הרבה פחות, אבל היי, יש בירה, ואפילו בבקבוקים. הבוטנים מצוינים. הפופקורן חמאתי וחם. את יתר המעדנים (פיצה, המבורגר, סנדביצ'ים חמים וקרים, נאצ'וס עם רוטב גבינה ועוד) לא טעמתי, אבל זה לא משנה – מה שמעניין זה השפע וההיצע והשירות.

אפשר לצקצק בלשון לנוכח תרבות החזירות, הסביאה והנהנתנות הזאת ולהתריס כנגד המחירים הגבוהים (מאוד) במזנונים, אבל זו ארה"ב ואלו אורחותיה. חזירי או לא, אין אוהד שייכנס לאיצטדיון ולא ימצא שם משהו לאכול או לשתות. וכמובן, ייהנה משירות מעולה ומפסיליטיז מסודרים ומבהיקים.

באשר למסורת הטיילגייטינג, הרי שהיא מתבקשת לנוכח העובדה שחלק מהאוהדים מגיע ממרחקים גדולים, אז באופן טבעי הם הופכים את היום הזה לחווייה כוללת של רוד טריפ-פיקניק-פוטבול. מה עוד צריך הבנאדם.

אי אפשר בלי נקניקיות

טלויזיה מצוינת

גם מי שנשאר בבית לא מפסיד כלום, כי הסיקור הטלוויזיוני הוא הכי טוב בעולם. נקודה. זה לא רק הכיסוי של המצלמות, שלא מפספסות דבר, ולא רק הצילומים המרהיבים מכל זווית אפשרית, זה גם ההגשה הנינוחה והפרשנות המתובלת בהומור דק ובאהבה אינסופית למשחק.

כתבתי פה פעם שבמשחקי כדורגל, אני מדליק את הטלויזיה דקה לפני המשחק, ומכבה אותה דקה אחרי. לא יכול לסבול את קשקשת האולפן. וגרועות מכך הן תוכניות האולפן דוגמת "יציע העיתונות", שעושות לך חשק לתלוש את אוזניך ולהטיח אותן במסך. מהצד השני של האוקיינוס, נניח באולפן ESPN, הכל מתנהל אחרת לגמרי: מסביב לשולחן יושבים 5-6 פרשנים (שחקני עבר, מאמנים, עיתונאים). כל אחד מדבר בתורו, בנחת, בשקט, בשפה רהוטה, בהומור. כשמגיע תורו של מישהו לדבר, הוא פותח את דבריו ב"אתה צודק לחלוטין" או, להבדיל, "אני חולק על דעתך". אף אחד לא מתפרץ לדברי השני או צועק או מנופף בידיו או קם ועוזב בדרמטיות את האולפן. האם הם יודעים משהו שאנחנו לא? לא. הם פשוט מבינים היטב שרבאק, זה באמת רק ספורט.