ארכיון הקטגוריה: כללי

הפתעות צפויות

banknote-494170_640

חמישה אירו. היה שווה

אפתח בווידוי קטן: אני נוהג להמר לפעמים על כדורגל. לא בסכומים גדולים – בתחילתו של טורניר גדול אני מעביר 10-20 אירו לחשבון ההימורים שלי, ומהמר על סכומים קטנים עד שהכסף נגמר, כי בדרך כלל הוא נגמר. זה עוזר לשמור על עניין גם במהלך המשחקים המשעממים ביותר. ביורו הנוכחי הצלחתי להפתיע את עצמי ועשיתי עד לרגע זה רווח נאה של למעלה ממאה אירו, שאותם מיהרתי כמובן להעביר לחשבון הבנק שלי, לפני שאתפתה להמר גם עליהם. בחשבון ההימורים נותרה יתרה קטנה של 5 אירו, ואמש, לפני תחילת המשחקים, התלבטתי מה לעשות איתה. האינסטינקט המיידי שלי היה ללכת על הפתעה כפולה: במפגש חצאי-האיים, איטליה מדיחה את ספרד; ובמפגש האיים, איסלנד משגרת את האנגלים בחזרה לאי (הוודאות) שלהם. הימור כזה היה מניב לי למעלה ממאה אירו על החמישה ששכנו בחשבוני. בסוף אמרתי לעצמי לא להשתגע: הימרתי במשולב על ניצחון איטלקי והעפלה אנגלית לרבע הגמר.

ועכשיו עוד וידוי: כן, אני טמבל.

שתי ה״הפתעת״ של אתמול היו אולי ההפתעות הצפויות ביותר בטורניר. ספרד נראתה כבדה כבר במשחקים הקודמים, והתקשתה לשחק נגד הגנות צפופות. איטליה פישלה רק במשחק שכבר לא ממש קבע עבורה. ואני חושד כי הם אפילו ניסו לסיים במקום השני, שהיה מסדר להם על הנייר מסלול קל יותר לחצי הגמר. במקום זה הם קיבלו את ספרד בשמינית וגרמניה ברבע, אבל לא נראה לי שהם לחוצים במיוחד: האיטלקים אף פעם לא נבהלו מנבחרות גדולות. אולי אפילו להיפך – הם מרגישים מאוד בנוח נגד נבחרות שלוחצות אותם, ויודעים לעקוץ בזמן ולשמור על התוצאה. הרי יש להם זכויות יוצרים ופטנט רשום על השיטה.

שיר של קרח ואש

נוף איסלנדי. וסוסים גם.

נוף איסלנדי. וסוסים גם.

ועכשיו לחלק המענג יותר של הערב: אני לא מבין איך חסידיה השוטים של אנגליה נופלים שוב ושוב בפח הזה. לפני כל טורניר הם מלהגים כהרגלם על "אולי עכשיו הגיע הזמן" ועל "הדור המוכשר" שצמח שם, ושוב תולים תקוות משונות בשמנמן הוורדרד ההוא, וויין רוני, שיסחוב אותם על גבו הרחב אל הגביע. הרי זה כל כך מתבקש שהם יושפלו ויעופו, ואחרי הברקסיט זו לא רק קלישאה, זו ממש הרמה להנחתה לעורכי העיתונים ברחבי העולם.

אבל כאמור, גם אני וחמישיית האירו שלי, לא צפינו את גודל המחדל. איסלנד אמנם לא פראיירית, ולא נשכח שבדרך ליורו היא השפילה את הולנד פעמיים, והשיגה נצחונות יפים על צ'כיה וטורקיה, אבל עד שלא יוכח אחרת (כלומר, עד שהיא לא תייצר רצף של טורנירים מוצלחים) היא עדיין שייכת למועדון הנבחרות שאפשר לכנות בנימוס "אקזוטיות". לא בדקתי את זה עדיין, כי אני די עצלן, אבל אני די בטוח שזו הנבחרת מהמדינה הקטנה ביותר שאי פעם העפילה לרבע הגמר של טורניר גדול.

לכן, איך שלא נסתכל על זה, מדובר בהפתעה גדולה. והרי גם הפתעה צפויה, או רצויה, או מתבקשת, היא עדיין הפתעה. ואלה בדיוק הדברים שאנחנו מחכים להם בטורנירים האלה: המשחק בין אנגליה לאיסלנד היה לפחות בעיניי אחד המרתקים בטורניר – בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מתקשה להחזיק מעמד ולצפות במשחק שלם מהתחלה ועד הסוף. אבל אתמול ישבתי מרותק, כי מרגע השיוויון של איסלנד, הרגשתי שהולך להיות כאן סיפור גדול.  והאופן שבו האיסלנדים נטרלו את ההתקפות (הלא מאוד נחושות, למען האמת) של האנגלים, היה מרשים. שווה בהחלט את 5 האירו שהלכו לסוכנות ההימורים.

ואיך זה ייגמר נגד צרפת? איפה יעצרו האיסלנדים? הייתי מהמר, אבל נגמר לי הכסף לזה.

מוטיבציה בהשהייה

 הקוראים הקבועים של הבלוג הזה, אם עוד נשארו כאלה, תוהים בוודאי מה העיר אותי מתרדמתי בת השנתיים והביא אותי לכתוב כאן שוב. אז האמת היא, שההתעוררות לא חלה ברגע אחד, אלא נמשכת כבר מספר חודשים, ואחרי כמה פוסטים שהתחלתי לכתוב ולא סיימתי, מצאתי סוף סוף את הזמן לשחרר אחד. מה שאני מנסה לומר זה שאין חשיבות מיוחדת לעובדה שדווקא הפוסט הזה עלה ודווקא עכשיו. עם זאת, למרות שהוא עוסק ביורו 2016, הנושא כמובן עקרוני ורחב יותר. 

וזה העניין: מאז תחילת הסיבוב האחרון של שלב הבתים ביורו, אני הולך לישון לאחר המשחק של הערב בתחושת חמיצות מסוימת. אני אפילו לא יודע למה אני עדיין מפתח ציפיות, נאיבי שכמותי, שהרי כולנו מכירים כבר את הריטואל: כששתי קבוצות זקוקות לתוצאה מסוימת כדי להעפיל לשלב הבא, ״באורח פלא״ זו גם התוצאה שמושגת במשחק. זה התחיל עם ה-0:0 הכה צפוי בין צרפת לשווייץ, שאפשר היה להבחין בו מקילומטרים מהשנייה שבו נשרקה שריקת הסיום של המחזור השני בבית הזה. זה המשיך עם ה-0:0 בין אנגליה לסלובקיה, שגם הוא נראה כנחתם, נסגר והוסכם מראש. ואמש אפשר היה להבחין בבירור בנפילת המתח במשחק בין ספרד לקרואטיה, מהרגע שבו הגיעו הדיווחים על השער השני של טורקיה נגד צ׳כיה. לפחות במשחק בין ספרד לקרואטיה נפלו שערים והתפתחה איזו דרמה קטנה. 

כפי שכתבתי במהלך אחד המשחקים לזה שאני בדרך כלל מתכתב איתו במהלך משחקים: אם כבר מסכמים מראש על תיקו, לפחות שיסכמו על תיקו עם שערים. 

אז מה בעצם הסיפור הגדול? האמת שאני לא בטוח שאני יודע. הסיבות לתופעה ידועות: העונה ארוכה ומתישה, השחקנים עייפים, המאמנים רוצים לשמור כוחות למשחקים הבאים ולמה בעצם להתאמץ כשהמטרה כבר הושגה. עד כאן זה בסדר, אם לא לוקחים מרכיב מאוד חשוב והכרחי: הקהל. יש בוודאי ביציעים כמה וכמה אנשים ששברו חסכונות כדי להגשים חלום קטן-גדול ולצפות במשחק של נבחרתם האהובה בטורניר גדול, ואולי גם לקחו איתם את הילדים לטיול חלומי בצרפת, וקיבלו חבורה של מיליונרים שעושים טובה שהם בכלל עולים על כר הדשא. משחק כזה בוודאי לא מגיע לאנשים האלה. והוא גם לא מגיע לנו, הצופים הנייטרליים בבית, שמתמרנים בין העבודה למחוייבויות החברתיות כדי לשבת בבית או בפאב ולנקות את הראש מול משחק כדורגל. ושיהיה ברור: אני לא חושב שהשחקנים לא רוצים לנצח, או לא רוצים להבקיע, אבל איכשהו המוטיבציה והמחוייבות נכנסים להשהייה במשחקים האלה. וזה בוודאי לא מה שהאוהדים, ששילמו הרבה כסף כשד להיות ביציע, רוצים לראות. 

ואני מאשים כמובן לא רק את השחקנים והמאמנים. החשודה או האשמה המיידית היא כתמיד אופ״א – בראש ובראשונה בחמדנות ובתאוות הבצע חסרת הגבולות, שהיא המקור לעונה העמוסה והמתישה שעוברים השחקנים. החמדנות היא גם זו שהביאה להגדלת מספר הנבחרות בטורניר, שאינה בהכרח דבר בעייתי כשלעצמו, לטעמי, אבל היא זו שיוצרת את השיטה המעוותת, לפיה רוב הקבוצות (4 מ-6) שמסיימות במקום השלישי עולות גם הן לשלב הבא. העובדה שגם המקום השלישי עשוי בסבירות גבוהה להוליך לשמינית הגמר, הופכת את הסיבוב האחרון בשלב הבתים להרבה פחות דרמטי, ומגדילה את הסבירות למשחקים שתוצאתם ידועה מראש. היא גם הופכת את המקום השני בבית ליותר אטרקטיבי בהשוואה למקום שני בשיטה שבה רק המקום הראשון והשני ממשיכים הלאה. וכך גם נבחרת ״גדולה״ (נניח) כמו אנגליה מוכנה להסתפק במקום השני, העיקר להמשיך הלאה. 

וסליחה שאני מתעכב על הנקודה הלכאורה-זניחה הזאת, אבל למה הדבר דומה? נניח שאני ועוד שבעה חברים מארגנים משחק פוקר, שבו כל אחד מכניס לקופה סכום מסוים. בסיום המשחק, הקופה מתחלקת שווה בשווה בין שלושת השחקנים שסיימו עם הכי הרבה צ׳יפים. יום אחד מציע אחד החברים שהקופה תתחלק בין חמשת הראשונים, במקום בין שלושת הראשונים. ברור שזה יהפוך את המשחק להרבה פחות מעניין, ויוריד את המוטיבציה של השחקנים, ואולי גם יהפוך את המשחק שלהם לפחות הרפתקני ונועז, ויותר ״בונקריסטי״. כאמור, העיקר לסיים בין ששת הראשונים. הבנתם את המשל. ההבדל הוא שהמקרה ההיפותטי הזה, לו התקיים, היה מעניין רק אותי ואת חבריי, בעוד אליפות אירופה מרתקת מיליונים ברחבי העולם. זו דוגמה מצוינת לנקודה שבה נחצה הגבול והחמדנות פוגמת בתחרות, ושולחת אותי – ומן הסתם גם אחרים – לישון עם תחושת חמיצות מסוימת. לא סוף העולם, ברור שלא, אבל אולי הסבר חלקי לעובדה שהבלוג הזה כבר כמעט ולא מתעדכן. 

ועד הפעם הבאה…

קץ הילדות

מאז הפוסט הקודם שלי, אני שואל את עצמי, מדוע אני לא מתרגש קצת יותר מגביע העולם. מה לא בסדר איתי? אם נשים רגע בצד את מקבץ טעויות השיפוט המהמם שקיבלנו במשחקי הפתיחה (תכף נגיע אליהן), בסך הכול המשחקים מהנים, יש גולים, יש דרמות, יש קונצרט ענק של הולנד ותבוסה משפילה (אך גם משובבת נפש, תלוי בעיני המתבונן) של אלופת העולם.

ובכל זאת, חמיצות-מה.

בימים האחרונים התחילה להתגבש אצלי ההבנה, למה אני כבר לא מתרגש כמו פעם – לא רק מגביע העולם, אלא מספורט בכלל. על חלק מהסיבות כתבתי בפוסט הקודם, וגם בפוסט שלפניו, אבל יש עוד סיבה, לא פחות מהותית. אני קורא לזה "אובדן התמימות" או "קץ הילדות", אם להתלות באילנות ספרותיים גבוהים יותר. נכון, אני כבר מזמן לא ילד, אבל יש משהו בספורט שמצליח לשמר את הילד הפנימי שלך גם כשאתה כבר מתקרב ל-40. כשמתחיל המשחק, פתאום שום דבר לא חשוב יותר, חוץ מ-22 הבחורים והכדור שמתרוצצים על המסך שלך. ואתה צועק מהתרגשות או מתסכול, וקופץ, ותופס את הראש, מזדהה עם המפסידים או לועג להם, ומזדהה עם המנצחים או בז להם.

כתבתי פעם, שכדורגל עבורי הוא בריחה מהמציאות, או ליתר דיוק – הוא מציאות חלופית. מקום שאליו אפשר להימלט מצרות היום-יום. אבל כשמתקרבים ל-40 הפרספקטיבה משתנה, וכבר קשה מאוד שלא להבחין בתפרים הגסים של המציאות הווירטואלית הזאת. ומבעד לתפרים ולטלאים מציצה האמת, נחשף המנגנון הרקוב והמסריח, אך היעיל, שמפעיל ומתחזק את הזיית ההמונים הזאת. ואז מגלים, שהכדורגל הוא בעצם המטריקס מהסרט "מטריקס", הוא אולפן הטלויזיה הנוצץ מ"המופע של טרומן", הוא ה"ניו-ספיק" והאח הגדול מ-"1984", ופיפ"א היא השטן (אופס, ספוילר קטן) מ"קץ הילדות". ועם קילומטראז' מכובד של נסיון חיים (ויצירות ספרותיות וסינמטיות כאלה) אי אפשר יותר לברוח מהמציאות. מרוב שצרכתי ממנו, סם הכדורגל כבר לא משפיע עלי יותר, כנראה.

בשר ושעשועים

הבלוגר ערן לוי כתב על כך אתמול במילים בוטות יותר וסיפק הקבלה מפתיעה אך מאלפת: "פיפ"א הוא תעשיית הבשר החדשה, שדורסת והורסת ומפרקת ומהפנטת, רק כדי שאנחנו נמשיך לבלוס את חלבוני הכדורגל שהיא מייצרת, רק כדי שלא נחשוב על מה שאנחנו מכניסים לגוף שלנו (…) לא יכול להיות שארגון מסריח מסנוור עיני מאות מיליוני איש בעולם, מספק שעשועים ומסתיר את כוחות הרשע שעומדים מאחור, שמפעילים את העסק כמו בובות מריונטה". (לפוסט המלא >>)

ואני, במיוחד בתור טבעוני, לא יכול שלא להנהן במרץ בהסכמה. בתור אדם עם טיפה, רק טיפה, של מודעות חברתית וסביבתית, אני כבר לא יכול להתעלם מהשחיתות, מהריקבון, מהמסחור הציני ותאוות הבצע, מהעוול הנורא שבקיום טורניר של מיליארדים במדינה שנאנקת תחת עוני מנוול ומערכות חינוך, בריאות ורווחה קורסות, או מפועלי הכפייה שמתים – במובן הכי מילולי של הביטוי – בעבודות ההקמה לקראת גביע העולם 2022 בקטאר.

לפעמים נושבת קצת רוח ומרימה את שוליו של אוהל הקרקס הצבעוני שאנחנו ישובים בתוכו, וחושפת את המציאות העגומה והאכזרית שמאחורי הקלעים. פעם ידעתי להסתכל הצידה, אבל לא עוד. ובמקום להזדהות עם "גיבורי" הכדורגל, אני מוצא את עצמי מזדהה דווקא עם העשרות הבודדות של ברזילאים אמיצים, שיוצאים לרחובות להפגין וחוטפים מכות וגז מדמיע מהשוטרים.

אין לי יותר פריבילגיה להיות ילד קטן ותמים, שמאמין לכל מה שמספרים לו. לצערי או לשמחתי הימים האלה חלפו. יש אנשים רבי-כוח, ולא רק בפיפ"א, שיש להם אינטרס מובהק לשמר אותנו במצב של ילדותיות: שלא נשאל יותר מדי שאלות, וגם אם נשאל (ילדים הרי שואלים הרבה שאלות) נאמין מיד לתשובות שייתנו לנו המבוגרים; שנאכל יפה ונגמור מהצלחת בלי לדעת באיזה רעל האביסו אותנו עכשיו; ושנלך לישון שקטים בידיעת-שווא שיש מי ששומר עלינו.

שמישהו יבדוק את הספריי

ומה באשר לשערוריות השיפוט, שהבטחתי להתייחס אליהן בהתחלה?
ובכן, זה "בסך הכול" המשך ישיר למה שנכתב כאן למעלה. רמת השיפוט בגביע העולמי (לא רק הנוכחי, גם אלה שקדמו לו) היא פרי ביאושים ישיר של הפוליטיקה המסריחה של פיפ"א וסבך המחוייבויות והחישובים הלא-ענייניים שלה, שזורקת לקדמת הבמה לאו-דווקא את השופטים הטובים ביותר. וגם: המשחק הופך מהיר יותר ומאתגר יותר עבור השופטים, והפתרונות של פיפ"א הם צעצועים מטופשים כגון מכשירי קשר, רשת מצלמות לתיעוד קו השער וספריי מגוחך לסימון קו החומה בבעיטות החופשיות. אגב, שמישהו יבדוק את התכולה של הספריי הזה – יתכן והוא משחרר גז רעיל כלשהו, שפוגע בראייה ו/או בשיקול הדעת. אולי זה ההסבר.

אני אמשיך לצפות באדיקות בכל משחקי גביע העולם, כי הכדורגל היה ונותר עבורי הבידור האולטימטיבי. אבל לחזור ולהיות ילד תמים ומתלהב אני כבר לא אצליח.

ואני גם לא רוצה.

Brazil no foul play from fewla on Vimeo.