ארכיון הקטגוריה: יורו 2012

האימפריה הספרדית

זהו. עכשיו באמת אפשר לשים על זה חותמת רשמית ומוחלטת: ספרד היא מעצמת-על בכדורגל. הנבחרת שסחבה על עצמה בעבר את התואר המעיק "הנבחרת הטובה ביותר בעולם שאף פעם לא זכתה בטורניר גדול", זוללת תארים בקצב של… ובכן, שלושה בארבע שנים – הישג חסר תקדים. נראה שהספרדים להוטים להשלים פערים מעשרות שנים שבהם התייחסו אליהם כלוזרים הגדולים ביותר של הכדורגל העולמי (התואר הזה עובר בינתיים, כך נראה, לגרמניה).

אבל לטעמי, הסיפור המעניין יותר של יורו 2012 הוא דווקא נבחרת איטליה. היא ממליכת המלכים הגדולה של הטורניר הזה – הרי הניצחון שלה על גרמניה בחצי הגמר, והתצוגה העלובה שלה בגמר עצמו, הם שסללו את הדרך לזכייה של ספרד.

איטליה ששיחקה מול ספרד היא אותה איטליה שניצחה את גרמניה. האזורי זו כנראה הנבחרת הכי עקבית ויציבה באירופה, שכבר עשרות שנים משחקת באותו סגנון: סוגרים מאחור, חונקים את היריבה, מבקיעים במתפרצת, וחוזרים לקו הביצורים כדי להגן על היתרון. איטליה שיחקה מול ספרד בגמר בדיוק כפי ששיחקה מול גרמניה בחצי: חיכתה לה מאחור וניסתה להבקיע במתפרצות, תוך התבססות על המסירות של פירלו והכישרון של באלוטלי.

ההבדל בין התוצאות של שני המשחקים הוא קודם כל בעייפות של שחקני איטליה, שבמשחק הגמר פשוט נפלו מהרגליים (ובמקרה של קייליני, המגן הפצוע, זו לא רק מליצה). ההבדל השני הוא בכך שספרד, בניגוד לגרמניה, השכילה לנצל את ההזדמנויות שלה ולעלות ליתרון. בכך היא הכריחה את איטליה ליזום, ואז התברר שהאיטלקים לא כל כך יודעים איך לעשות את זה. כך היה גם מול אנגליה ברבע הגמר: לאיטליה פשוט אין יותר מדי כלים יצירתיים והיא מתבססת בעיקר על התשת היריבה – טקטיקה בעייתית כאשר אתה מותש בעצמך, או כשמולך משחקת נבחרת צעירה וכשרונית כמו ספרד.

אבל ברור שכל זה לא גורע מההישג של ספרד. עם כל הביקורת עליה ועל סגנון המשחק שלה, בואו לא נשכח שזו היתה המועמדת העיקרית לתואר עוד לפני הטורניר. למרות שגם אני לא ממש נהניתי מספרד בטורניר הזה, אי אפשר להגיד עליה שאין לה דרך ואין לה שיטה. או לפחות – היא עקבית בסגנון שלה. למי שחושש שמא ההצלחה של ספרד תביא לכך שהמערך המוזר ונטול-החלוצים שלה ישתלט על הכדורגל העולמי, אין מה לדאוג: כנראה שניתן ליישם אותו רק עם השחקנים המסויימים שנמצאים כרגע בסגל הספרדי.

העשירים מתעשרים
אני חייב לציין שבשנים האחרונות חל שיפור עקבי ומבורך ברמה של הטורנירים הגדולים. אפשר היה להבחין בכך כבר בגביע העולם 2006, ומאז הרמה נמצאת בעלייה. פעם השלמנו מראש עם זה ש"כדורגל טוב לא נקבל" והיינו מתנחמים בהפתעות ובסינדרלות. משהו במגמה הזאת קצת השתנה: ביורו האחרון ראינו כדורגל ברמה גבוהה יחסית ושום הפתעות מסעירות. אני מייחס את שני הדברים לצמיחתם של מועדוני-על נוסח ריאל מדריד וברצלונה, ולפער העצום שקיים היום בין הליגות הגדולות לבינוניות באירופה.

ההצלחה העצומה של המועדונים הגדולים באירופה נותנת סוף סוף את אותותיה גם ברמת הנבחרות. מועדוני העל של הליגה הספרדית, הגרמנית, האיטלקית והאנגלית, נמצאים היום ביקום אחר בהשוואה לשאר העולם. הם האלה מפתחים בעקביות שיטות אימון ומשחק חדשות ומייצרים בכל דור שחקנים טובים יותר ויותר. הדבר משרת בסופו של דבר גם את הנבחרות הלאומיות – בעיקר את אלה של ספרד, גרמניה, איטליה ופורטוגל, ואולי גם הולנד וצרפת. יוצאת מן הכלל היא אנגליה, שההצלחה של המועדונים הגדולים שלה מתבססת באופן כמעט מוחלט על שחקנים שאינם אנגלים. אפשר לומר שההצלחה של הפרמיירליג ומועדוניה, משרתת את כל הנבחרות הגדולות חוץ מאשר את אנגליה עצמה. בקיצור, למי שתוהה למה ספרד, פורטוגל, גרמניה ואיטליה הן מועמדות לגיטימיות לזכייה בכל טורניר ואנגליה לא – זה ההסבר. כל עוד המגמה הזאת תימשך, נקבל פחות הפתעות בטורנירים הגדולים, אבל לפחות נוכל להתנחם בכדורגל טוב יותר.

הגרמנים תמיד מנצחים

״מי שרוצה לשים כסף על זהותה של אלופת אירופה הבאה, איטליה היא השקעה מעניינת עם פוטנציאל גבוה. אפשר לשים סכום קטן יחסית וליהנות מתשואה גבוהה מאוד אם הכחולים יניפו את הגביע. והרי אף אחד לא באמת יופתע אם זה מה שיקרה… מבין הגדולות של אירופה, איטליה מדורגת אחרונה מבחינת יחס ההימורים (אפילו אנגליה נחשבת על ידי בתי ההימורים כבעלת סיכויי זכייה טובים יותר). זו עמדה נוחה מאוד לאיטלקים, שמגיעים בלי יותר מדי ציפיות – בדיוק כמו באליפות העולם 2006.״

זה מה שכתבתי כאן על נבחרת איטליה בסקירה המוקדמת שלי לקראת האליפות. הייתי טופח לעצמי חזק יותר על השכם, אם גם הייתי נוהג לפי ההמלצה שלי וממש שם כסף על נבחרת איטליה. נכון שאיטליה עדיין לא זכתה בגביע, אבל מבחינתי היא כבר עשתה מעל ומעבר. הניצחון שלה על גרמניה בחצי הגמר היה משכנע ומוחלט – ניצחון של אלופה בדרך. לא כמו ספרד, שעשתה מאמצים לגרור את פורטוגל לפנדלים ושמה את מבטחה במזל ובאיקר קסיאס.  

האתוס הגרמני
לקראת חצי הגמר של גביע העולם 2010, כתבתי שאם יש כלל אחד בכדורגל העולמי שלעולם לא פג תוקפו, זה ש"הגרמנים תמיד מנצחים". ואם אתם מגרדים בפדחתכם ותוהים שמא האלצהיימר קפץ עלי מוקדם מהצפוי או שהייתי בתרדמת ביום חמישי האחרון, אסביר שלא משנה אם ה"גרמנים" האלה הם איטלקים או ספרדים או צרפתים או הולנדים. איטליה וספרד נמצאות בגמר בזכות כל התכונות שתמיד ייחסו לנבחרת גרמניה (לפני שהיא הפכה ללהיט עולמי) – משעממים, אפורים, ובעיקר – יעילים. עד כמה שזה יישמע קלישאתי, בכדורגל, לאורך זמן, מנצחות הקבוצתיות, המשמעת וכמובן הנסיון והמסורת. ואת הכלל הזה מנחילה גרמניה לכדורגל העולמי כבר עשרות שנים. אז למרות שהגרמנים המקוריים שוב כשלו בטורניר גדול, המורשת שלהם ניצחה, ולא משנה מי תהיה האלופה הבאה.

כסאח ספורטיבי
ומילה על חצי הגמר הראשון בין ספרד לפורטוגל: לפני המשחק כולם התעסקו בשאלה האם שחקני ריאל מדריד בשתי הנבחרות, יחוסו האחד על רגלי השני. במהלך המשחק, כשצפיתי בסרחיו ראמוס קוצר את כריסטיאנו רונאלדו, חשבתי שבכל הדיון הזה נשכח נתון מאוד חשוב: שחקני כדורגל הם בראש ובראשונה, ובכן, שחקני כדורגל – אנשים שאוהבים את המשחק הזה יותר מכל דבר אחר, ורובם גם לא יודעים לעשות שום דבר אחר חוץ מלשחק כדורגל. הדיון הזה קצת עשה להם עוול – מי שחשב שסרחיו ראמוס יהסס לרגע לפני שהוא מוריד את רונאלדו לדשא כשהוא בדרכו לשער, כנראה מעולם לא ראה את סרחיו ראמוס משחק. אני בטוח שגם במשחקים פנימיים באימונים של ריאל מדריד הוא לא מרחם על רונאלדו. אז המשחק בין ספרד לפורטוגל אולי היה משעמם, אבל לפחות אפשר להיות מרוצים מכך שהוא היה ספורטיבי. ואני ממש מצטער שהשתמשתי בכיסוח של ראמוס כדי להראות מהי ספורטיביות. זה לא יקרה שוב.

המבאסות הרשמיות של הקיץ

במובנים מסויימים, יורו 2012 מזכיר לי את גביע העולם 2010. כמו בדרום אפריקה, גם כאן מגיעות לשלבים האחרונים של הטורניר הנבחרות הטובות והראויות ביותר. אין הפתעות מיוחדות, אף אחת, אפילו לא אנגליה, לא גנבה את מקומה בשלבים המתקדמים של האליפות. כמו בגביע העולם, גם כאן חצי הגמר מורכב מ"אירופה הקלאסית" (בדרא"פ השתחלה לשם גם אורוגוואי, אבל הגמר כבר היה אירופאי למהדרין) – אף יוון לא מקלקלת את החגיגה של הכדורגל החיובי והמהנה שיש ביורו הזה. אפילו אנגליה, שניסתה לעשות את זה וכמעט הצליחה, באה על עונשה הצודק.

ואחרי הפתיח החיובי הזה, בואו נראה מה היה לנו ברבע הגמר.

משחק סכום אפס
כצפוי, אפשר היה לסמוך על אנגליה ואיטליה שיספקו לנו את ה-0:0 הראשון בטורניר. לא בדקתי, אבל אני די בטוח שלפני המשחק, תיקו מאופס היתה התוצאה הכי פופולרית בקרב הלקוחות של סוכנויות ההימורים בעולם. כולם ידעו שזה מה שיהיה – אז מדוע המאמנים והקבוצות לא הצליחו להפתיע אותנו? כנראה שהם לא ממש ניסו, והעדיפו לשחק את התפקידים שלהם במחזה שנכתב עוד לפני המשחק. כמו באיזו דילמת אסיר שתוצאותיה ידועות מראש, הם נפלו לתוך המשבצת של זה שמעדיף לא לקחת סיכון מיותר. ברור, כשאתה מפסיד בפנדלים, אפילו אם שיחקת מחורבן, אתה תמיד יכול להאשים את מזלך הרע או איזה גבעול בדשא שהסיט את הבעיטה למשקוף.

בכלל, נראה כי בעוד הכדורגל העולמי משתנה ומתעדכן, אצל נבחרות אנגליה ואיטליה הזמן כאילו עמד מלכת. ואני לא מדבר רק על שעון המשחק אמש: השתיים ממשיכות כתמיד לשמור על מעמדן כמבאסות הרשמיות של הקיץ. גרמניה הפכה לנבחרת מלהיבה, ספרד ופורטוגל כבר לא לוזריות, נבחרות מזרח אירופה והבלקן בנסיגה – רק אנגליה ואיטליה נצמדות לאותה שבלונה משעממת וידועה מראש. עד מתי.

ובכל זאת, מילה אחת טובה. בעצם שתיים: אנדראה פירלו. בעיטות הכרעה הן, כידוע, יותר קרב של עצבים ממאבק ספורטיבי. אבל גם קרב עצבים צריך לדעת לנהל. אחרי שמונטליבו החטיא וכמעט העיף את איטליה מהטורניר, עלה פירלו, איש עם חנקן נוזלי בעורקים, והקפיץ כמעט באדישות למרכז השער ופנימה. זה לא מקרה שפירלו בחר לבעוט כפי שבעט – הפנדל שלו לא הפך את התוצאה, עדיין לא, אבל שינה את המומנטום של בעיטות ההכרעה. עובדה שהבועטים האנגלים שעלו אחריו, פשוט איבדו את הראש, והאיטלקים עלו רגועים יותר. יש מעט מאוד ספורטאים כאלה, שגם ברגעים הכי לחוצים ומותחים, מבינים היטב את תפקידם ומבצעים אותו בשלמות. בראבו.

כשלון הקונספציה
כתבתי פה בעבר בהקשרים שונים, שבספורט לא צריך להיות הכי טוב כל הזמן. מספיק להביא את היכולת לשיא ברגעים החשובים והמכריעים. נראה לי שזה מה שעובר, בינתיים, על נבחרת פורטוגל. היא התחילה בתור פייבוריטית לזכייה בטורניר, אבל פתחה בהפסד 0:1 לפייבוריטית אחרת – גרמניה. מאז היא נמצאת במגמת עלייה והשתפרות – לא כל כך ביכולת, אלא יותר באופי, בביטחון, בנחישות ובווינריות. נכון לעכשיו, אפילו לפני המשחק מול ספרד בחצי הגמר, אני נאלץ להודות בכישלון הקונספציה שלי (היתה לי תחושה עמומה שפורטוגל לא תעבור את שלב הבתים…) ולומר, לא בלי קושי, שהנבחרת של כריסטיאנו רונאלדו היא מועמדת ראויה לתואר.

יחד עם זאת, צריך לזכור שעד כה היא לא התמודדה מול פייבוריטית אמיתית בקרב קובע (המשחק נגד גרמניה לא היה קובע). צ'כיה בוודאי לא מהווה אינדיקציה לכלום. גם לא הולנד המרוסקת, שעלתה למשחק האחרון בשלב הבתים עם אמונה אפסית ביכולתה לעשות משהו. דנמרק נהדרת, והניצחון עליה נבנה מאופי ומנחישות, אבל גם היא לא שייכת למועדון של הבכירות-באמת. ספרד – זה המבחן האמיתי של פורטוגל.

הבונקר החדש
מסתובבת לאחרונה איזו טענה, לפיה הטיקי-טאקה המפורסם הוא בעצם בונקר במסווה של כדורגל אטרקטיבי. כשצופים במשחקים של נבחרת ספרד, נראה שיש בזה משהו. במהלך המשחק הנורא של ספרד נגד צרפת (0:2), אמרתי לשותפיי לצפייה כי "ספרד משחקת בסגנון של ברצלונה, רק בלי הגולים". אחד מהם הגיב ואמר ש"ברור, לנבחרת ספרד אין את מסי". זה העלה בדעתי את התובנה שספרד דומה קצת לאנגליה: כמו בפרמיירליג, מי שמביא את הברק (ואת הגולים) לליגה הספרדית, הם הזרים – בעיקר הדרום-אמריקאים – בעוד הספרדים הם "רק" חוטבי העצים ושואבי המים שלהם – אלה שמחלצים כדורים ובונים את ההתקפות, אבל לא יודעים לגמור אותן.

קחו את כל הספרדים (המצוינים) האלה ושימו אותם בקבוצה אחת, וקיבלתם נבחרת שיודעת להחזיק בכדור, להעיק על היריבה ולהתיש אותה, אבל לא ממש מעניינת או מלהיבה. כן, כמו אנגליה (מינוס השחקנים המצוינים). הרי אין שום ערך לחילוצי כדור והחזקתו במרכז המגרש, ו/או למסירות המדוייקות של צ'אבי, אלונסו ואינייסטה, אם אין שם איזה מסי (או רונאלדו) שישחיל את הכדור בווירטואוזיות לשער. וזה מה שמחזיר את ה"טיקי-טאקה" למשמעותו המקורית, הלעגנית: מפגן משמים של – סליחה מראש על הצרפתית שלי – אוננות חסרת תכלית.

ואפרופו צרפתית, כמה מילים על נבחרת צרפת: משום מה, נבחרת הטריקולור הרגישה נחותה מול ספרד, והתעסקה בנסיונות לשבש את המשחק שלה – טקטיקה בלתי אפקטיבית מול הסגנון המשובש-ממילא של ספרד. למעשה, המשחק הזה היה בין שני בונקרים – כל אחד בסגנון אחר.
הבעיה העיקרית, לדעתי, של נבחרת צרפת, היא התבססות-יתר על פרנק ריברי, שהנסיונות שלו לעשות סדר במשחק מביאים לתוצאה ההפוכה. ריברי הוא שחקן נפלא, אבל הוא לא המנהיג המתאים (או מנהיג בכלל) לנבחרת צרפת. עדיין לא נמצא האיש שיחזיק את מרכז המגרש הצרפתי, כפי שעשה זאת זינדין זידאן בשעתו.

חצי עולם כבר שר… גרמניה
ומהבונקר החדש של ספרד, לבונקר הישן-נושן נוסח יוון. אם מחפשים את הדוגמה הנגדית לספרד, ובעצם לכל השכנות לחצי הגמר, אפשר למצוא אותה בגרמניה. המשחק השוטף והמהיר של הגרמנים פיצח בקלות את הביצורים היווניים הידועים לשמצה. אל תתרגשו מהשוויון הזמני של סמאראס – הניצחון הגרמני לא היה מוטל בספק בשום שלב של המשחק (יש עדים שאמרתי את זה גם בזמן אמת). הגרמנים החמיצו הרבה במהלך המשחק הזה, והם צריכים לעבוד על הריכוז שלהם ליד השער, אבל ההתקפות הגרמניות היו מהירות, מדוייקות, תכליתיות, ועם המון תנועה באיזור הרחבה. זו ללא ספק הנבחרת הכי מאומנת ומתואמת בטורניר. לצערה, היא פוגשת את איטליה, שתגיע גם במצב רוח טוב, וגם קצת פחות זחוחה ויותר זהירה. נקווה שבגרמניה למדו בינתיים את הלקח מחצי הגמר של גביע העולם 2006.