ארכיון מחבר: ישי רוזנבאום

הפתעות צפויות

banknote-494170_640

חמישה אירו. היה שווה

אפתח בווידוי קטן: אני נוהג להמר לפעמים על כדורגל. לא בסכומים גדולים – בתחילתו של טורניר גדול אני מעביר 10-20 אירו לחשבון ההימורים שלי, ומהמר על סכומים קטנים עד שהכסף נגמר, כי בדרך כלל הוא נגמר. זה עוזר לשמור על עניין גם במהלך המשחקים המשעממים ביותר. ביורו הנוכחי הצלחתי להפתיע את עצמי ועשיתי עד לרגע זה רווח נאה של למעלה ממאה אירו, שאותם מיהרתי כמובן להעביר לחשבון הבנק שלי, לפני שאתפתה להמר גם עליהם. בחשבון ההימורים נותרה יתרה קטנה של 5 אירו, ואמש, לפני תחילת המשחקים, התלבטתי מה לעשות איתה. האינסטינקט המיידי שלי היה ללכת על הפתעה כפולה: במפגש חצאי-האיים, איטליה מדיחה את ספרד; ובמפגש האיים, איסלנד משגרת את האנגלים בחזרה לאי (הוודאות) שלהם. הימור כזה היה מניב לי למעלה ממאה אירו על החמישה ששכנו בחשבוני. בסוף אמרתי לעצמי לא להשתגע: הימרתי במשולב על ניצחון איטלקי והעפלה אנגלית לרבע הגמר.

ועכשיו עוד וידוי: כן, אני טמבל.

שתי ה״הפתעת״ של אתמול היו אולי ההפתעות הצפויות ביותר בטורניר. ספרד נראתה כבדה כבר במשחקים הקודמים, והתקשתה לשחק נגד הגנות צפופות. איטליה פישלה רק במשחק שכבר לא ממש קבע עבורה. ואני חושד כי הם אפילו ניסו לסיים במקום השני, שהיה מסדר להם על הנייר מסלול קל יותר לחצי הגמר. במקום זה הם קיבלו את ספרד בשמינית וגרמניה ברבע, אבל לא נראה לי שהם לחוצים במיוחד: האיטלקים אף פעם לא נבהלו מנבחרות גדולות. אולי אפילו להיפך – הם מרגישים מאוד בנוח נגד נבחרות שלוחצות אותם, ויודעים לעקוץ בזמן ולשמור על התוצאה. הרי יש להם זכויות יוצרים ופטנט רשום על השיטה.

שיר של קרח ואש

נוף איסלנדי. וסוסים גם.

נוף איסלנדי. וסוסים גם.

ועכשיו לחלק המענג יותר של הערב: אני לא מבין איך חסידיה השוטים של אנגליה נופלים שוב ושוב בפח הזה. לפני כל טורניר הם מלהגים כהרגלם על "אולי עכשיו הגיע הזמן" ועל "הדור המוכשר" שצמח שם, ושוב תולים תקוות משונות בשמנמן הוורדרד ההוא, וויין רוני, שיסחוב אותם על גבו הרחב אל הגביע. הרי זה כל כך מתבקש שהם יושפלו ויעופו, ואחרי הברקסיט זו לא רק קלישאה, זו ממש הרמה להנחתה לעורכי העיתונים ברחבי העולם.

אבל כאמור, גם אני וחמישיית האירו שלי, לא צפינו את גודל המחדל. איסלנד אמנם לא פראיירית, ולא נשכח שבדרך ליורו היא השפילה את הולנד פעמיים, והשיגה נצחונות יפים על צ'כיה וטורקיה, אבל עד שלא יוכח אחרת (כלומר, עד שהיא לא תייצר רצף של טורנירים מוצלחים) היא עדיין שייכת למועדון הנבחרות שאפשר לכנות בנימוס "אקזוטיות". לא בדקתי את זה עדיין, כי אני די עצלן, אבל אני די בטוח שזו הנבחרת מהמדינה הקטנה ביותר שאי פעם העפילה לרבע הגמר של טורניר גדול.

לכן, איך שלא נסתכל על זה, מדובר בהפתעה גדולה. והרי גם הפתעה צפויה, או רצויה, או מתבקשת, היא עדיין הפתעה. ואלה בדיוק הדברים שאנחנו מחכים להם בטורנירים האלה: המשחק בין אנגליה לאיסלנד היה לפחות בעיניי אחד המרתקים בטורניר – בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מתקשה להחזיק מעמד ולצפות במשחק שלם מהתחלה ועד הסוף. אבל אתמול ישבתי מרותק, כי מרגע השיוויון של איסלנד, הרגשתי שהולך להיות כאן סיפור גדול.  והאופן שבו האיסלנדים נטרלו את ההתקפות (הלא מאוד נחושות, למען האמת) של האנגלים, היה מרשים. שווה בהחלט את 5 האירו שהלכו לסוכנות ההימורים.

ואיך זה ייגמר נגד צרפת? איפה יעצרו האיסלנדים? הייתי מהמר, אבל נגמר לי הכסף לזה.

מוטיבציה בהשהייה

 הקוראים הקבועים של הבלוג הזה, אם עוד נשארו כאלה, תוהים בוודאי מה העיר אותי מתרדמתי בת השנתיים והביא אותי לכתוב כאן שוב. אז האמת היא, שההתעוררות לא חלה ברגע אחד, אלא נמשכת כבר מספר חודשים, ואחרי כמה פוסטים שהתחלתי לכתוב ולא סיימתי, מצאתי סוף סוף את הזמן לשחרר אחד. מה שאני מנסה לומר זה שאין חשיבות מיוחדת לעובדה שדווקא הפוסט הזה עלה ודווקא עכשיו. עם זאת, למרות שהוא עוסק ביורו 2016, הנושא כמובן עקרוני ורחב יותר. 

וזה העניין: מאז תחילת הסיבוב האחרון של שלב הבתים ביורו, אני הולך לישון לאחר המשחק של הערב בתחושת חמיצות מסוימת. אני אפילו לא יודע למה אני עדיין מפתח ציפיות, נאיבי שכמותי, שהרי כולנו מכירים כבר את הריטואל: כששתי קבוצות זקוקות לתוצאה מסוימת כדי להעפיל לשלב הבא, ״באורח פלא״ זו גם התוצאה שמושגת במשחק. זה התחיל עם ה-0:0 הכה צפוי בין צרפת לשווייץ, שאפשר היה להבחין בו מקילומטרים מהשנייה שבו נשרקה שריקת הסיום של המחזור השני בבית הזה. זה המשיך עם ה-0:0 בין אנגליה לסלובקיה, שגם הוא נראה כנחתם, נסגר והוסכם מראש. ואמש אפשר היה להבחין בבירור בנפילת המתח במשחק בין ספרד לקרואטיה, מהרגע שבו הגיעו הדיווחים על השער השני של טורקיה נגד צ׳כיה. לפחות במשחק בין ספרד לקרואטיה נפלו שערים והתפתחה איזו דרמה קטנה. 

כפי שכתבתי במהלך אחד המשחקים לזה שאני בדרך כלל מתכתב איתו במהלך משחקים: אם כבר מסכמים מראש על תיקו, לפחות שיסכמו על תיקו עם שערים. 

אז מה בעצם הסיפור הגדול? האמת שאני לא בטוח שאני יודע. הסיבות לתופעה ידועות: העונה ארוכה ומתישה, השחקנים עייפים, המאמנים רוצים לשמור כוחות למשחקים הבאים ולמה בעצם להתאמץ כשהמטרה כבר הושגה. עד כאן זה בסדר, אם לא לוקחים מרכיב מאוד חשוב והכרחי: הקהל. יש בוודאי ביציעים כמה וכמה אנשים ששברו חסכונות כדי להגשים חלום קטן-גדול ולצפות במשחק של נבחרתם האהובה בטורניר גדול, ואולי גם לקחו איתם את הילדים לטיול חלומי בצרפת, וקיבלו חבורה של מיליונרים שעושים טובה שהם בכלל עולים על כר הדשא. משחק כזה בוודאי לא מגיע לאנשים האלה. והוא גם לא מגיע לנו, הצופים הנייטרליים בבית, שמתמרנים בין העבודה למחוייבויות החברתיות כדי לשבת בבית או בפאב ולנקות את הראש מול משחק כדורגל. ושיהיה ברור: אני לא חושב שהשחקנים לא רוצים לנצח, או לא רוצים להבקיע, אבל איכשהו המוטיבציה והמחוייבות נכנסים להשהייה במשחקים האלה. וזה בוודאי לא מה שהאוהדים, ששילמו הרבה כסף כשד להיות ביציע, רוצים לראות. 

ואני מאשים כמובן לא רק את השחקנים והמאמנים. החשודה או האשמה המיידית היא כתמיד אופ״א – בראש ובראשונה בחמדנות ובתאוות הבצע חסרת הגבולות, שהיא המקור לעונה העמוסה והמתישה שעוברים השחקנים. החמדנות היא גם זו שהביאה להגדלת מספר הנבחרות בטורניר, שאינה בהכרח דבר בעייתי כשלעצמו, לטעמי, אבל היא זו שיוצרת את השיטה המעוותת, לפיה רוב הקבוצות (4 מ-6) שמסיימות במקום השלישי עולות גם הן לשלב הבא. העובדה שגם המקום השלישי עשוי בסבירות גבוהה להוליך לשמינית הגמר, הופכת את הסיבוב האחרון בשלב הבתים להרבה פחות דרמטי, ומגדילה את הסבירות למשחקים שתוצאתם ידועה מראש. היא גם הופכת את המקום השני בבית ליותר אטרקטיבי בהשוואה למקום שני בשיטה שבה רק המקום הראשון והשני ממשיכים הלאה. וכך גם נבחרת ״גדולה״ (נניח) כמו אנגליה מוכנה להסתפק במקום השני, העיקר להמשיך הלאה. 

וסליחה שאני מתעכב על הנקודה הלכאורה-זניחה הזאת, אבל למה הדבר דומה? נניח שאני ועוד שבעה חברים מארגנים משחק פוקר, שבו כל אחד מכניס לקופה סכום מסוים. בסיום המשחק, הקופה מתחלקת שווה בשווה בין שלושת השחקנים שסיימו עם הכי הרבה צ׳יפים. יום אחד מציע אחד החברים שהקופה תתחלק בין חמשת הראשונים, במקום בין שלושת הראשונים. ברור שזה יהפוך את המשחק להרבה פחות מעניין, ויוריד את המוטיבציה של השחקנים, ואולי גם יהפוך את המשחק שלהם לפחות הרפתקני ונועז, ויותר ״בונקריסטי״. כאמור, העיקר לסיים בין ששת הראשונים. הבנתם את המשל. ההבדל הוא שהמקרה ההיפותטי הזה, לו התקיים, היה מעניין רק אותי ואת חבריי, בעוד אליפות אירופה מרתקת מיליונים ברחבי העולם. זו דוגמה מצוינת לנקודה שבה נחצה הגבול והחמדנות פוגמת בתחרות, ושולחת אותי – ומן הסתם גם אחרים – לישון עם תחושת חמיצות מסוימת. לא סוף העולם, ברור שלא, אבל אולי הסבר חלקי לעובדה שהבלוג הזה כבר כמעט ולא מתעדכן. 

ועד הפעם הבאה…

מה שבע

גביע מתנפח כבר יש לי. בקרוב הדבר האמיתי?

גביע מתנפח כבר יש לי. בקרוב הדבר האמיתי?

אני בטח אצא עכשיו האיש הכי פרובינציאלי בעולם, אבל במחצית המשחק הבלתי-נשכח אמש בין נבחרת גרמניה לנבחרת ברזיל, במצב של 0:5, הדהדו בזכרוני שני משחקים מהעבר: ה-0:5 של מכבי חיפה על מכבי ת״א ב-1994, וה-0:5 של נבחרת ישראל על אוסטריה ב-1999.

מה שמשותף למשחקים האלה זו לא רק התוצאה הגבוהה שהושגה במשחק חשוב וקובע, אלא העובדה שלפני המשחק כל קבוצה נראתה כמסוגלת לנצח את יריבתה, וכל תוצאה נראתה אפשרית, חוץ מהתוצאה שהושגה בפועל.

השותף הגרמני שלי לדירה אמר לי אתמול בלילה שזה היה משחק שהוא יספר עליו לנכדים שלו. משהו שזוכרים לכל החיים. ואני כמובן מבין היטב על מה הוא מדבר. עובדה: גם בעודי יושב בפאב בברלין ותופס את הראש לנוכח הקונצרט הגרמני בבלו הוריזונטה, הזיכרון הראשון שעולה לי לראש הוא החמישייה ההיא של מכבי חיפה, כאילו לא חלפו 20 שנה מאז.
ואולי אני באמת סתם פרובינציאל.

והזיכרון שלי עוד קצר יחסית לזה של הברזילאים. ב-1950, בטורניר שהתקיים בברזיל, הם הפסידו בגמר לאורוגוואי, באחד המשחקים הטראומטיים בתולדות הנבחרת. גם אחרי 64 שנים הם עדיין מחפשים איך למחוק את החרפה הזאת. וכפי שכתבו כבר לפני: אתמול הם הצליחו.

עוד סח לי השותף, כי הוא מעולם לא חווה דבר כזה בכדורגל. כן, היתה בימי חיינו הזכייה של גרמניה באליפות העולם ב-1990 ובאליפות אירופה ב-1996, אבל כמשחק יחיד, בערב אחד – כזה דבר לא היה לגרמנים כנראה מעולם.
ואם חושבים על כך, זה הגיוני: נבחרת שנמצא בטופ העולמי, למעשה מספקת לאוהדיה בעיקר אכזבות (!). תחשבו על זה: בגרמניה, בכל פעם שהנבחרת לא חוזרת עם תואר – האירופאי או העולמי – זו אכזבה. ולכן המשחק הזה, והתוצאה הזאת, כל כך משמעותית וכל כך מרגשת עבור הגרמנים.
אז הנה, התאמצנו ומצאנו משהו שישראל כבר השיגה בכדורגל וגרמניה עדיין לא. עד אתמול.

לי כל שנאפס נושא מזכרת

אנקדוטה קטנה: בפאב שבו צפיתי במשחק אמש נהוג לחלק ללקוחות בקבוקון שנאפס קטן על כל שער לטובת הקבוצה "שלנו" (בדרך כלל זו הרטה, אתמול זו היתה כמובן הנאציונאלמאנשאפט). בערך בשער הרביעי או החמישי נגמרו להם הבקבוקונים במלאי, אז הם עברו לחלק את השנאפס בכוסיות.
בקיצור, מי שהגיע לשם אתמול, בכלל לא היה צריך לקנות אלכוהול, הוא היה יכול לתפוס יופי של ראש רק בזכות ערימת הגולים של מולר ושות'.

החטא הקדמון

המשחק אמש הפגיש שתי נבחרות ששינו את פניהן בעשורים האחרונים (מפגש שני בלבד בגביע העולם לשתי הענקיות הללו, הקודם היה בגמר של 2002). התייחסתי לכך בפוסט קודם לגבי נבחרת ברזיל: למודי אכזבות בשנים 1974-1994, החליטו שם לנטוש את ה"ז'וגו בוניטו" ("המשחק היפה") שלהם, זה שהפך אותם לאהובים כל כך בכל העולם, לטובת כדורגל קשוח, מבוקר, "טקטי" או במילה אחת: גרמני.
הגרמנים עשו מהלך הפוך בעשור האחרון: זנחו את הכדורגל ה"גרמני" ועברו לשחק… ובכן, ז'וגו בוניטו. זה עדיין כדורגל מאוד גרמני – קבוצתי, מאורגן, כל שחקן יודע את מקומו ותפקידו – אבל הרבה יותר יפה לעין.

גם מהבחינה הזאת המשחק אמש היה מרתק: שני הקווים הכמעט מקבילים הללו נפגשו אתמול לקרב שבא לתת מענה לשאלה, דרכו של מי נכונה וטובה יותר. התשובה הדהדה בכל רחבי העולם. גרמניה של היום משחקת יפה יותר, אבל היא לא שינתה את המהות שלה ולא זנחה את השורשים שלה ואת העקרונות הבלתי-מתפשרים של ספורטיביות, קבוצתיות, סדר, ארגון וכל אלה. לעומתה, נבחרת ברזיל בעטה במורשת שלה, זרקה לפח את יסודותיה וירקה בפרצופם של מאות מיליוני אוהדים. וכדי להוסיף חטא על פשע – גם לא היססה לחרוג מגבולות הקשיחות אל תחומי הכסאח וחוסר הספורטיביות (ע"ע רבע הגמר מול קולומביה). והיא עושה את זה כבר למעלה מ-20 שנה. זה אמנם הביא לה שני גביעים, לא נכחיש, אבל זה גם מה שהביא לה את ההשפלה האיומה אמש.

טוטאל פוטבול (אבל לא מה שאתם חושבים)

דבר אחד בכל זאת לא השתנה (ולא ישתנה כנראה) בברזיל: הגישה הטוטאלית לכדורגל. לא ברמה המקצועית, ברמה הרגשית. יש בזה משהו ששובה את הלב, אבל גם זה אחד משורשי התבוסה אמש. לטעמי, ברזיל הפסידה את המשחק לגרמניה ברגע שניימאר נפצע. לא בגלל שהוא כה חיוני לקבוצה (הוא שחקן חשוב, הכי חשוב, אבל בנבחרות גדולות ומוכשרות אמור להיות תחליף לכל אחד. ראו מקרה מרקו רויס בגרמניה), אלא בגלל הפסטיבל ההיסטרי סביב הפציעה שלו, שבשיאה החזיקו דויד לואיז וז'וליו סזאר את החולצה מספר 10 בזמן שירת ההמנון. מה זה הדבר הזה?! הלו, האיש לא מת עדיין! וכשהנבחרת מתעקשת להפוך את היעדרו של האיש לאישיו כה מרכזי, זה באמת הופך לאישיו המרכזי ואז החיסרון שלו באמת מורגש. וברזיל אכן נראתה אתמול כאילו היו לה פחות שחקנים על המגרש לעומת גרמניה.

לא נוצץ, אבל זהב טהור

מם של קלוזה. שחקן מבריק, הממים שלו קצת פחות.

מם של קלוזה. חלוץ מבריק, הממים קצת פחות.

הוא עשה את זה. כאילו ה-1:7 לא היה מספיק משפיל, בא מירוסלב קלוזה ושבר את השיא של רונאלדו דווקא נגד ברזיל. מה שאני אוהב בקלוזה ובשיא שלו, זה שהם מסמלים בדיוק את מה שאנשים אוהבים בכדורגל –  לא צריך להיות בנוי לתלפיות או הר של שרירים כדי להיות אחד הגדולים בכל הזמנים. קלוזה הוא סופרסטאר ענק, כמובן, אבל הוא לא שחקן מהסוג של רונאלדו (הברזילאי והפורטוגלי), או פלה או מראדונה, או אפילו תומס מולר. הוא לא נוצץ, והגולים שלו פשוטים ולא וירטואוזיים. הוא פשוט מקצוען שעושה את העבודה שלו וכובש. בצרורות. ובמקום ובזמן הנכון. בצניעות, בשקט, בלי צלצולים, בלי פוזות מגוחכות למצלמות ובלי ציוצים פרובוקטיביים בטוויטר. היי, מתי ראיתם בפייסבוק ממים על קלוזה? דווקא האנטי-כוכבות שלו עושה אותו לכוכב כזה גדול בעיניי.

(בתמונה משמאל: קלוזה-מם שטרחתי ומצאתי בגוגל-תמונות. אל תרוצו לחפש, כמעט כל האחרים מבוססים על אותו משחק מילים מעיק).

המצב

שנייה לפני סיום, אני חש צורך להתייחס גם למצב בישראל: אני לא נוהג לכתוב על הנעשה במזרח התיכון – לא כאן, לא בבלוגים אחרים ולא ברשתות החברתיות – פשוט כי אני חושב שזה לא מנומס ומרגיז את הבריות, לשבת בחו"ל ולמתוח ביקורת על הנעשה במולדת (אם כי לאנשים משום מה אין בעיה עם זה שאנשים יושבים בחו"ל ומשבחים את המדינה… אבל לא משנה). אבל הפעם ארשה לעצמי התייחסות קצרה, שגם רלבנטית לעניין שכאן למעלה. כששיתפתי את חבריי בתמונות מברלין – כולל זו המקסימה בראש הפוסט – שלחה לימישהי הודעה: "אנחנו בממ"ד ואתה מתעסק בשטויות?". לא התאפקתי ועניתי לה (וגם האלכוהול תרם את תרומתו): "סליחה, אבל מי שמתעסק בשטויות זה אתם ולא אני. ותחשבי על זה".
ותחשבו על זה גם אתם.
וזה כל מה שיש לי להגיד על הנושא.