מי אני ולמה סוס?

ברוכים הבאים לבלוג הספורטיבי שלי.
מאז שאני מרחף בבלוגספירה, אפשר לומר שהספורט תופס חלק נכבד מתכולת הפוסטים שלי. אבל אני חייב לומר שתמיד הרגשתי לא-בנוח לכתוב על ספורט בבלוג האישי, מכיוון שידעתי שרבים מקוראיי (וקוראותיי) לא בהכרח ימצאו בהם עניין (אחת מהן אמרה לי פעם שהיא קוראת אותם כיוון שהיא מתעניינת בי ולא בספורט, וזו אמנם מחמאה גדולה, אבל גם מחזק את הטענה שמחוץ לסוגריים).

ולכן החלטתי לרכז את הגיגיי הספורטיביים בבלוג ייעודי. אני לא מתיימר להיות מומחה גדול בתחום ומקווה שגם לא אתפס ככזה. רק זה חסר לי. אני "רק" חובב גדול עם הרבה ידע (יותר מדי ידע, אני חושש) והרבה אהבה ותשוקה לספורט. בניגוד למה שחושבים רבים מהאנשים שמתפרנסים ממנו, לא צריך להיות מומחה גדול כדי לכתוב על ספורט. מספיק להיות עם הלב במקום הנכון.

פוסטי-ספורט ישנים שלי, אגב, אפשר למצוא בבלוג שלי – "מושב לצים" – מרוכזים להם בקטגוריה אחת בשם "בנאות דשא ירביצני" (עזבו, אל תציקו לי על זה)

על עצמי:
יליד 77', במקור קיבוצניק, בהמשך תל אביבי, וכיום מתגורר בברלין.
מוציא פרנסה מהקמת אתרים, וניהול תכנים באינטרנט, עם עבר קצר כעורך ספורט ב-nrg (לצערי, יש תשוקה ויש פרנסה, והם בהרבה מקרים לא הולכים ביחד, וחבל).
בעל תואר בהיסטוריה ומדע המדינה מאוניברסיטת ת"א.
מתעניינים (מתעניינות) בי ולא בספורט? בקרו באתר הבית שלי sous.co.il

תעודת זהות ספורטיבית
אוהד את מכבי חיפה כדורגל, מתעב את מכבי תל אביב כדורסל, מחזיק מנוי למשחקים של הרטה ברלין, חולה על ליברפול ואינטר, שונא את היונייטד ואת מילאן, מעדיף את ברצלונה על פני ריאל, את הסלטיקס על פני הלייקרס (מה לעשות, גדלתי בשנות ה-80), ואם שואלים אז גם את סלטיק על פני ריינג'רס (כן, תמיד עם חיבה יתרה לירוקים). מחזיק גם אצבעות לגרין (!) ביי פאקרס ב-NFL (ומשתדל לא להירדם במשחקים).

אה, וכמובן, למה סוס.
ובכן, לא מסתתר פה איזה סוד גדול, או רמז לנתונים פיזיים מסוימים. "סוס" הוא פשוט כינוי שאני מדביק בשמחה (ובצהלה) לחבריי הטובים – גם כאשר הם מפשלים, וגם כאשר הם ראויים לשבח. רק חברים טובים יודעים מתי זו ברכה ומתי זו קללה. ככה אני מבחין ביניהם.

למי תודה
תודה לחברי הטוב ש"ש, שכרגיל עוזר לי עם כל האופרציה והלוגיסטיקה. אתה ללא ספק הסוס החביב עלי.

2 תגובות “מי אני ולמה סוס?

  1. dor

    ישי אהלן,
    חוץ מהסלטִיקס, מדובר כנראה בנֵגָטִיב הכמעט שלם שלך, שכן אני פַשוּט אוֹהב את כל מה שאתה מתַעב…
    ביומני "ברמה" האחרונים נחשפתי לסיפורי הספורט מפרי עתך וכעת החלטתי כי בא הזמן לבקר גם בבּלוֹג
    הסיפורים מוחשיים ואמיתיים ומתארים בדיוק כה רב את "ימי ה-80", שזה ממש גורם לי להזכר שגם אני "הייתי שם",
    כולל התחושות, חלוקת התפקידים במזכירות, קובי קריזה והמגאפון ועוד.
    אגב, יליד 77 נראה לי מעט צעיר מכדי לתאר בדיוק כזה את סוף ה-70 וראשית ה-80, שם חונים הזכרונות הדומים שלי, אך
    נראה שהזמנים האלה "נמשכו" להם גם במעלה העשור.
    ובקיצור – המשך לכתוב, להזכיר ולשעשע בסגנונך ושפתך הייחודיים, אתה עושה כן (לטעמי לפחות) בחן וכשרון רב.
    יישר כח!
    דור גולן.

    1. ישי רוזנבאום מאת

      וואו תודה רבה! איזה כיף לקבל תגובות כאלה.
      יש לי חבר שכל הזמן מתעניין, באובססיביות מסוימת, ברייטינג של הבלוג הזה. אני תמיד אומר שזה לא כל כך מעניין אותי, ושמספיק פידבק אחד כמו שלך בשביל להפוך את העסק (המייגע) הזה למשהו ששווה להמשיך איתו. תודה שעזרת לי להוכיח את הטענה שלי, ובעיקר המון תודה על החיוך שמרחת לי על הפנים!

      נגעת בנקודה שמעסיקה אותי לעיתים קרובות – כמה מהזכרונות שלי הם אותנטיים וכמה "מושתלים"? בעיקר כשזה נוגע לשנים המעורפלות שבין גיל 3 ל-6 (1980-1983 במקרה שלי). לי גם יש אחים גדולים, שעוזרים לגשר על הפער הזה ומשלימים את הפערים, כך שבאמת קשה לפעמים להפריד בין הזיכרונות האמיתיים לבין אלה שהוטמעו בי מבחוץ בגיל צעיר.
      אבל האמת היא שזה ממש לא משנה. מספר-סיפורים (כפי שאני מתיימר להיות) לא יכול לתת לאמת למשול בו, או כפי שאנחנו תמיד אומרים: "למה לתת לאמת להרוס סיפור טוב?" באתר הבית שלי כתבתי שאני מתחייב ל-90 אחוז אמת לפחות, כך שאני "מכוסה משפטית" (-: http://sous.co.il/site/?page_id=20

      שוב תודה לך, ותמשיך לבקר ולקרוא!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים