החטא ועונשו

לפני תחילת טורניר הגביע העולמי, הימרתי על ברזיל כמי שתניף את הגביע בסיומו. הנבחרת לא נראתה מרשימה במיוחד, אבל התנאים הסביבתיים לטובתה: קהל ביתי חם ותומך, קצת שיפוט ביתי, תנאי אקלים קשים עבור היריבות וכו’. ועם ההימור, ועל אף סלידתי הידועה מנבחרת ברזיל, השתנה קצת גם הסטייט-אוף-מיינד שלי: אולי באמת מגיע להם.

עד אתמול.
במהלך הטורניר, ברזיל לא הציגה כדורגל מרשים במיוחד, אבל הוכיחה עליונות על היריבות שלה וניצחה בזכות. גם אתמול היא היתה במשך רוב המשחק טובה יותר מקולומביה, אבל סגנון המשחק האלים, הכסאח והפרובוקציות, לוקחים ממנה כל קרדיט שחשבתי לתת לה.

אני לא מבין מדוע ברזיל נגררת פעם אחר פעם, טורניר אחר טורניר, לסגנון משחק מבאס כזה, שמתאים לנבחרת אנדרדוגית, לא לכזאת שמשחר ימי הכדורגל נחשבת בין הטובות בעולם. היא פשוט לא זקוקה לזה (וגם לא לעזרה של השופט, שאתמול רשם שיא חדש של עליבות שיפוטית). לכדורגל הברזילאי יש דימוי “שמח” ואטרקטיבי, קבוצתי ומהנה, שתמיד מיגנט אליו מיליוני ברחבי העולם, אבל האמת היא שהיום אין לי מושג על מה הדימוי הזה מבוסס. מאז שאני זוכר את עצמי, נבחרת ברזיל משחקת כפי שהיא משחקת בטורניר הזה: קשוחה, לוחמנית, “טקטית”. תמיד, אבל תמיד, הנבחרת מורכבת מחבורה של “חוטבי עצים ושואבי מים”, עם כמה “פנטזיונרים” לקישוט – אם זה רומאריו, רונאלדו ורונאלדיניו בשעתם, ואם זה ניימאר היום.

אולי הכשלונות שהיא חוותה מאז הזכייה ב-1970, ועד גביע העולם 1990 (הדחה משפילה בשמינית מול ארגנטינה), הביאו את הברזילאים להסיק מסקנות ולהתבסס על סגנון משחק יותר קשוח ופחות “שמח”. זה השתלם להם ב-1994 (ניצחון בגמר בפנדלים), ב-1998 (הגיעו עד הגמר אך הפסידו לצרפת), וב-2002 (0:2 בגמר על גרמניה).
בגביע העולמי יש תמיד חשודות מיידיות שנחשבות לכאלה ש”מקלקלות” את ההצגה בשל כדורגל מעיק ומשעמם: איטליה, יוון, אנגליה, גרמניה-של-פעם (וגם של אתמול, למען האמת) וכו’. איכשהו, ברזיל תמיד חומקת מהביקורת הזאת, למרות שהיא המשעממת והמבאסת הגדולה מכולם.

אבל משחק טקטי ומבוקר הוא לא חטא. אם הוא מבוצע כהלכה, הוא יכול להיות גם יפה לעין בדרכו. עניין של טעם. אבל משחק פרוע ואלים כמו אתמול – הוא חטא ועוד איך, והעונש לא איחר לבוא עם הפציעה הקשה של ניימאר. למרבה הצער, העונש הוא לא רק של נבחרת ברזיל והאדון פליפה סקולארי, העונש הוא של עשרות מיליוני אוהדים ברחבי העולם, ושל האנשים שקנו כרטיס במיוחד כדי לראות אותו מלהטט. קארמה איז א ביטץ’, מר סקולארי.
ועכשיו, להשלמת העונש, תתכבד נבחרת גרמניה להעיף את חבורת הכסחנים הזאת מהטורניר.

טעם של פעם

לא אהבתי את איך שנבחרת גרמניה שיחקה אתמול, אבל הבוקר הצליח שותפי הגרמני לדירה לשנות את דעתי: אני אמרתי שגרמניה של אתמול נראתה (שוב) כמו גרמניה של פעם. הוא הסכים, אבל הצביע על כך שהיא שיחקה באחריות, לא איבדה את הראש, הכניסה גול אחד ואז נתנה לצרפתים להתרסק שוב ושוב על חומות ההגנה שלה. וכשזאת לא תפקדה, המעוז האחרון – מנואל נוייר – היה שם כדי לחסום את הבעיטות של קארים בנזמה. וזה בדיוק סגנון המשחק שנדרש בשלבים האלה של הטורניר – אחראי ומאורגן. בואו לא נשכח, שבפעם האחרונה שגרמניה זכתה בגביע העולמי, כך בדיוק היא שיחקה.
אם יש צדק בכדורגל (ולצערי אין), האחריות והמשחק ההוגן של גרמניה יגברו בחצי הגמר על הכסאח והפרובוקציות של ברזיל.