כמעט חודש תמים חלף מאז שבתי מארה”ב, ואני לא בטוח שנחתתי. הימים עוברים ואני מתקשה להתאושש מהלם התרבות שהותירו בי חוויות המסע הזה, ולא מצליח לגלות מחדש את העניין בכדורגל – ישראלי או אחר. אני מניח שהעובדה כי קבוצתי האהודה מדשדשת לה במרכז הטבלה ונאבקת על מקומה בפלייאוף העליון, לא תורמת למידת העניין שלי בליגת העל-הפנים שלנו. אבל גם ההצלחה המרנינה של עירוני ק”ש, הצלילה החופשית של בית”ר ירושלים, הבלגן המשמח בהפועל ת”א, ההתבזות המתמשכת והמהנה של מכבי ת”א, וכמובן ההתאוששות-המסוייגת של מכבי חיפה, לא ממש מעוררים אותי. נכון לעכשיו, אני לא מצליח להתרגש משום דבר חוץ מאשר הסופרבול המתקרב.

לפיכך, וכדי לחתום סופית את המסע ההוא לארה”ב, הנה עוד קצת רשמים מארצם של החופשיים.

כמה פוסטים אפשר לכתוב על אמריקה

ככל שזה תלוי בי, כמה שיותר.

אני אוהב את הספורט האמריקני. אני אוהב את המקצוענות והרצינות שמאפיינת כל חלקה בו, ואני אוהב את העובדה שעם כל הרצינות הזאת, הם אף פעם לא לוקחים את זה ממש ברצינות ולא שוכחים שזה רק ספורט; אני אוהב את הספורטיביות והפייר פליי שלהם; אני אוהב מאוד את הסיקור הטלוויזיוני, את השדרים והפרשנים, את אתרי האינטרנט המושקעים והאפליקציות הסלולריות היפהפיות, ואת העושר והשפע המהמם של מידע ונתונים סטטיסטיים שמוזרמים אל הצופים והגולשים; אני מעריך עד מאוד את הארגון והלוגיסטיקה, הטקסיות והחגיגיות; את החוקים הייחודיים שמאפשרים תחרות הוגנת (וכפועל יוצא גם רייטינג גבוה ורווחיות); אני מקנא ביכולת של הליגות לאכוף סטנדרטים אחידים (וגבוהים מאוד) בכל הנוגע לארגון, סיקור עיתונאי, מכירת מנויים וכרטיסים וכו׳.

אני אוהב את הצ׳ירלידרס, את הנקניקיות וההמבורגר והפיצה ובעיקר את הבירה במזנון (יותר את הקונספט, פחות את הבירה עצמה – מילר לייט ושאר אחיותיה הדוחות); אני מת על הטיילגייטינג (ברביקיו בחניון לפני המשחק); אני אוהב את הנינוחות של כל העוסקים במלאכה, שמבינים כי אומה שלמה צופה בהם ומתנהלים בהתאם (נכון, לא כולם, אבל מי שלא – נענש בחומרה רבה); אני אוהב את האוהדים השמנמנים והשתויים, שאולי לא היו מזיקים להם כמה שיעורים בעידוד מאחיהם באירופה, אבל בתמורה יתכן והם היו מחזירים עם שיעורים בסובלנות ובתשוקה לספורט, וכולם היו יוצאים נשכרים.

סיקור עיתונאי משובח
סיקור עיתונאי משובח
למקרה שתהיתם לאן הלכו כל הנקניקיות...
למקרה שתהיתם לאן הלכו כל הנקניקיות…

לא. לא הכול מושלם, לא הכול נהדר. ואני מכיר את הביקורת בעל פה: שאין שם תשוקה אמיתית לספורט (כי פה, כנראה, לא מזהים תשוקה אם היא לא מלווה באלימות); שהכול ממוסחר לעייפה (כי חולצה של ברצלונה, עם הלוגו של יוניצ״ף אלא מה, ב-180 יורו, זה לא למטרות רווח חלילה); שאין שם נשמה וחיבור לקהילה (כי מיליארדרים מהמזרח התיכון שקונים שחקנים איטלקיים במיליונים למועדון אנגלי זה הכי קהילתי שיש); שקבוצה יכולה לקום לילה אחד ולעבור לעיר אחרת (נכון, אבל היא גם לא מתמוטטת וקורסת כלכלית בגלל ניהול כושל ומדיניות אשראי פושעת); שאין שחקני בית שמשחקים בשביל החולצה והסמל (טענה שמקורה בבורות והתעלמות מאגף משמעותי מאוד בספורט האמריקני – המכללות ובתי הספר התיכוניים).

לא צריך לאמץ ולהעתיק באופן אוטומטי כל מה שמגיע מעבר לאוקיינוס, אבל ללמוד מותר.
אז הנה כמה דברים שלמדתי.

אוהבים להיות בבית

כל מועדון ספורט זקוק לבית. למקום שיאכלס את אוהדיו, את גביעיו ואת פרסיו; מקום שבו תיכתב ההיסטוריה שלו ובו יוצגו הישגיו לראווה; מקום שיפיל אימה על יריביו, וחרדת קודש על אוהדיו. וגם מקום עם חנות מזכרות, שתתרום להכנסות ותסייע בחיבור האוהדים לקבוצה.

ספורט הוא דת וכל דת זקוקה למקדש, לאתר עלייה לרגל, למקום התכנסות למאמיניה, בו יוכלו לסגוד לאליליהם. קוראים למקום הזה איצטדיון ביתי, וזה דבר שעדיין רחוק מלהיות מובן מאליו במקומותינו. וגם כשמדובר באיצטדיון עירוני (אפילו אם הוא בית לשתי קבוצות), עדיין אפשר לתת לקבוצות המקומיות את האגף המכובד שלה.

איצטדיון למבאו פילד בגרין ביי מעוטר בסמלי ודגלי הקבוצה המקומית, בפסלים של אגדות מקומיות (קרלי למבאו, וינס לומברדי) והשערים שלו נראים כמו הכניסה לבית המקדש; איצטדיון סולדג׳ר פילד בשיקגו מוקף בדגלי הלאום ונראה מבחוץ כמו איצטדיון רומי; היונייטד סנטר בשיקגו מציג בצד אחד את פסלו של מייקל ג׳ורדן ובצד אחר את אלילי ההוקי המקומיים (שלצערי אינני מכיר אותם); איצטדיון הקולוסיאום באוקלנד, קליפורניה, הוא גוש בטון מכוער, אבל בחזית אחת עושים כבוד לקבוצת הבייסבול המקומית (האוקלנד איי׳ס), ובחזית השנייה מכריזים דגלים ושלטים על הכניסה ל״אומת הריידרס״; איצטדיון קנדלסטיק פארק בסן פרנסיסקו יושב בכניסה לעיר ומשקיף עליה ועל המפרץ – פיסה יוקרתית מאוד של נדל״ן, שמלמדת על חשיבותו של האתר. ואלה רק המתקנים שהייתי בהם או לידם באמריקה.

בקיצור: בית כזה, מיום שנכנסת אליו, אתה לא רוצה לעזוב לעולם. ובשתי מילים: מרגיש בבית.

עולים לרגל ללמבאו פילד

תרבות זו לא מילה גסה

תרבות ספורט אינה מונחלת ביום אחד וגם לא בעשר שנים. ישנם ערכים וקודים תרבותיים שראוי לאמץ, אבל ברור כי הם לא יהפכו בן לילה לנחלת הכלל. אבל כל מועדון ספורט יכול, בהשקעה אפסית, לתרום במשהו למאמץ הזה. קחו לדוגמה את השלטים האלה (בתמונות למטה), שתלויים ליד כל שער בלמבאו פילד, וכוללים משפטים קצרים ושנונים, שמבטאים את “רוח המועדון”. כשתייר (כמוני) רואה אותם, הוא עוצר, מחייך ומצלם, ואז הולך לחפש עוד שלטים. כשאוהד קבוע רואה אותם, זה מחזק את אהדתו ואת גאוות היחידה שלו. כמה פשוט. כל מה שצריך זה מישהו עם יוזמה וקופירייטר בינוני-פלוס. הנה, תראו בעצמכם.

        

 כרטיסים לגן עדן

בניגוד למקומותינו, שבהם ההפקרות חוגגת ומשרדי הכרטיסים משתינים עלינו בקשת, הליגות המקצועניות בארה”ב מציבות סטנדרטים ברורים וגבוהים בכל הנוגע למכירת כרטיסים למשחקים. זה נראה כמו הדבר הכי בסיסי שיש: תמצית נשמתו ועיקר הצדקתו של הספורט טמונים באוהדים שמשלמים מכספם כדי לקנות כרטיסים. אז למה פה זה לא מובן מאליו שזו אמורה להיות חוויה נוחה וידידותית ככל האפשר?

ב-NFL מועדי המשחקים ידועים מראש שנה קדימה. כל הכרטיסים מוצעים למכירה באתר אחד (שלא קורס אף פעם). ואם כל הכרטיסים נמכרו, גולשים לאתר אחר, שבו אוהדים ומנויים מציעים למכירה את כרטיסיהם (הכול חוקי, לגיטימי ומסודר). ואם אתה גר בקצה השני של העולם, כמוני, אתה יכול להדפיס את הכרטיס בבית, או לבקש שישגרו לך אותו בדיוור אקספרס שמגיע לסף ביתך תוך 48 שעות. לא הצלחת להגיע למשחק כי הטיסה שלך נדחתה, נניח? אפשר לרכוש מראש באינטרנט, תמורת דולרים בודדים, ביטוח מיוחד, שמחזיר לך את הכסף.

מזון לנשמה

הימים שבהם התקיימתי בעיקר מג’אנק פוד עברו וחלפו. היום אני לא רק מקפיד על תפריט בריא, אלא גם טבעוני (הלם בקהל). אבל בטיול של באמריקה החלטתי לשחרר קצת (הרבה) את המגבלות, ובעיקר את החגורה, ולטעום. אז הנקניקיות באיצטדיון נפלאות. הבירה הרבה פחות, אבל היי, יש בירה, ואפילו בבקבוקים. הבוטנים מצוינים. הפופקורן חמאתי וחם. את יתר המעדנים (פיצה, המבורגר, סנדביצ’ים חמים וקרים, נאצ’וס עם רוטב גבינה ועוד) לא טעמתי, אבל זה לא משנה – מה שמעניין זה השפע וההיצע והשירות.

אפשר לצקצק בלשון לנוכח תרבות החזירות, הסביאה והנהנתנות הזאת ולהתריס כנגד המחירים הגבוהים (מאוד) במזנונים, אבל זו ארה”ב ואלו אורחותיה. חזירי או לא, אין אוהד שייכנס לאיצטדיון ולא ימצא שם משהו לאכול או לשתות. וכמובן, ייהנה משירות מעולה ומפסיליטיז מסודרים ומבהיקים.

באשר למסורת הטיילגייטינג, הרי שהיא מתבקשת לנוכח העובדה שחלק מהאוהדים מגיע ממרחקים גדולים, אז באופן טבעי הם הופכים את היום הזה לחווייה כוללת של רוד טריפ-פיקניק-פוטבול. מה עוד צריך הבנאדם.

אי אפשר בלי נקניקיות

טלויזיה מצוינת

גם מי שנשאר בבית לא מפסיד כלום, כי הסיקור הטלוויזיוני הוא הכי טוב בעולם. נקודה. זה לא רק הכיסוי של המצלמות, שלא מפספסות דבר, ולא רק הצילומים המרהיבים מכל זווית אפשרית, זה גם ההגשה הנינוחה והפרשנות המתובלת בהומור דק ובאהבה אינסופית למשחק.

כתבתי פה פעם שבמשחקי כדורגל, אני מדליק את הטלויזיה דקה לפני המשחק, ומכבה אותה דקה אחרי. לא יכול לסבול את קשקשת האולפן. וגרועות מכך הן תוכניות האולפן דוגמת “יציע העיתונות”, שעושות לך חשק לתלוש את אוזניך ולהטיח אותן במסך. מהצד השני של האוקיינוס, נניח באולפן ESPN, הכל מתנהל אחרת לגמרי: מסביב לשולחן יושבים 5-6 פרשנים (שחקני עבר, מאמנים, עיתונאים). כל אחד מדבר בתורו, בנחת, בשקט, בשפה רהוטה, בהומור. כשמגיע תורו של מישהו לדבר, הוא פותח את דבריו ב”אתה צודק לחלוטין” או, להבדיל, “אני חולק על דעתך”. אף אחד לא מתפרץ לדברי השני או צועק או מנופף בידיו או קם ועוזב בדרמטיות את האולפן. האם הם יודעים משהו שאנחנו לא? לא. הם פשוט מבינים היטב שרבאק, זה באמת רק ספורט.

6 תגובות

  1. לאחרונה התחלת לכתוב פוסטים מלאי פאתוס, נטולי כל שביב של פתח לאיזה ויכוח. ואתה בהחלט צודק ואפילו לחלוטין! זה נמאס מתישהו, כמו גם הכדורגל והבכיות על השיפוט, השחיתות ועוד. אני רק מקווה בשבילך שתשמר את התחושות האלו כי כשעושים זום אין מתחילים לראות את החרא…

    1. מה זאת אומרת? הכול תמיד פתוח לוויכוח.
      אני יודע שיש הרבה חרא בכל מקום, גם באמריקה. לכן בחרתי בהומאז’ לציטוט ההוא של חנוך לוין, על הייאוש שנעשה יותר נוח.
      יש חרא, ויש חרא שהוא קצת חמים ומהביל ונעים יותר.

  2. הספורט בארה”ב מאוד מתאים ומאוד משקף את הלך הרוח האמריקאי – האינדיבידואל ולא הקולקטיב. בגלל זה מושג הסמל הקבוצתי, הזהות משתנה בהתאם. אני לא כל כך בקיא בנבכי הפוטבול אבל בענפים אחרים, קבוצה זה כמו קרקס נודד שמציג לראווה שחקנים. זה סוג של אינדיבידואליזם קולקטיביזם שמצד אחד יש את עניין הצוות והקבוצה אבל בסופו של דבר הזרקור הוא על השחקן וזה שונה מהדרך שבה הספורט משתקף באירופה למשל שהיא נוטה לסוציאליזם. זה יוצר חיבור יותר חזק לקבוצה, לסמל. גם פה וגם פה יש דברים יפים וגם יש חרא ואין חוקים. נימוס וסדר יש בהם גם מן הניכור והאמוציות והרגש יש בהם גם אלימות וונדליזם.
    ובנושא אחר אבל בעל מכנה משותף, כשהייתי בניו יורק הייתי בהופעה של הבלק אייד פיז והקהל שם, באופן דומה לאירועי הספורט מאוד פסיבי (יחסית כמובן), חוץ מאיזו נערה שדחפה כדורים בצבעים כמעט אף אחד לא זז והיתה הופעה מעולה עם איצטדיון מפוצץ. אז לסיכום, יש לי הרבה הערכה לספורט האמירקאי אבל מבחינתי זה כמו ללכת למוזיאון. מהנה, אבל רק מדי פעם לא באופן קבוע. עם כל החרא והבלגן אני מעדיף את האמוציות כי לקהל באירופה אין תחליף ולאווירה בנוקיה במשחקים חשובים (כי גם שם “התקלקלו” אולי בהשפעת האמריקאים) גם כן. זהו…אני חייב לעצור מתישהו…
    🙂

    1. אני לא מקבל את המשוואה לפיה אמוציות=אלימות. למה אהבה לקבוצה חייבת לבוא בילט-אין עם אלימות?
      זה מנגנון פסיכולוגי מעוות, שמחבר בין אהבה לאלימות. אותו מנגנון שבאמצעותו משכנע את עצמו הגבר המכה, שהוא אוהב את אשתו אהבת נפש, ולכן הוא מכה אותה (או את מי שמנסה להתחיל איתה או מה).
      אלה אנשים שלוקחים את כל התסכולים של חייהם – האישה שמעצבנת, הילד שמנג’ס, הבוס שיורד לחייהם, הביורוקרטיה, האוברדרפט, המילואים, הגרעין האיראני אנא עארף – ומביאים אותם לאיצטדיון. כאילו, תתבגרו.

      ואם זה המצב וזו הבחירה שעומדת בפני, אני מעדיף את ה”מוזיאון” האמריקני על פני הג’ונגל הישראלי.

      אני באמת מאמין שאפשר לאהוב את הקבוצה, לעודד אותה מכול הלב, להיות אוהד נאמן ומסור, ולא להיות אלים.
      אנחנו לא צריכים לחקות את האמריקנים, אני רק צריכים להיות קצת פחות… ובכן, ישראלים.

  3. מכבי תל אביב בכדורסל זו דוגמה לקהל שלא מעורב באלימות ואני לא מדבר רק על עידן הקהל הנוכחי, גם בשנות ה 90 וה 80, בתקופה שהקהל של אריס סלוניקי היה זורק מטבעות לאצטדיון. זה לא חייב להיות בכל מקום אבל בהחלט משתננים ליציע כל מיני חובבי קתרזיס למיניהם שמוצאים פורקן לתסכולים שלהם באלימות. בשביל זה יש בתי משפט כי ביוון כבר לא זורקים מטבעות לפרקט ועדין הקהל שם חם ומתלהב

    1. האוהדים של מכבי חוששים להתפרע, כי הם יודעים שזה עלול לגרום לשמעון מזרחי להתאבד, והם לא רוצים את זה על המצפון שלהם…

      מכבי ת”א ונוקיהו הן דוגמאות טובות ליישום של הגישה האמריקנית שאני מדבר עליה (בלי קשר לנציגות האמריקנית המאסיבית בסגל) – הארגון, השואו, הפסיליטיז, המזנונים (וגם המחירים של הכרטיסים…). מהביקורים הספורים שלי בנוקיה אמנם התרשמתי שגם הקהל די אמריקני (חוץ מאלה שיושבים מאחורי הסל), אבל כבר אמרתי שאם אין ברירה וצריך לבחור בין קהל קונצרטים לאספסוף פרוע ומשולח רסן, אני מעדיף את הראשון.

      ואני חוזר על התיאוריה שלי, שאוהדים נוטים יותר לכבד מתקן ומועדון שמכבדים אותם. כשאתה מרגיש שהגעת למשהו שקרוב יותר לאולם קונצרטים מאשר למחנה מעצר, אתה נוטה להתנהג בהתאם.