אחד למען כולם
אחד הנושאים שחזרו על עצמם פה בבלוג בשבועות האחרונים של עונת הכדורגל, הוא האסתטיקה של המשחק. אני שוב חוזר לזה, משום שאם יש משהו שקשה לומר על הגביע העולמי עד כה, זה שמשוחק בו כדורגל יפה ושובה עין. כמובן שלא ציפיתי לכדורגל כזה, ודווקא בשל כך נהניתי מאוד מכמה הבלחות של כדורגל מהנה – בעיקר מצד גרמניה, כמובן.
בעיניי, כדורגל יפה ואסתטי הוא קודם כל כדורגל קבוצתי, ויש כמה דברים שעומדים מאחורי המושג הזה. ישנו למשל המימד הטקטי – מערכים, עמידה במגרש, תנועה, חילופי מקום, תיאום, סגירות, ריצה ומסירה לשטחים מתים, אלכסונים… אתם יודעים, כל הניג’וס הזה שפרשנים אוהבים להלעיט אותנו בו. זה נחמד ומעניין, אבל בעיניי, ל”קבוצתיות” יש משמעות יותר עמוקה: זו ההבנה שפרטים יכולים ליצור שלם שגדול מסך חלקיו; זו היכולת לוותר במשהו על האינטרס האישי שלך לטובת האינטרס הכללי (ולהבין שבסופו של דבר זה גם ישתלם לך אישית); זו היכולת להבין כי כל פרט חשוב בקבוצה, גם אם התפקיד שלו שונה.
זה תמיד היה סוד ההצלחה של נבחרת גרמניה. לא רק בטורניר הנוכחי שרק החל, אלא לכל אורך ההיסטוריה שלה (למרבה הצער, האתוס של עליונות הקבוצה על פני הפרט, שיחק תפקיד נוסף ואפל בהיסטוריה של גרמניה, אבל נעזוב את זה כרגע). נבחרת גרמניה תמיד שיחקה ומשחקת כקבוצה, בלי קשר לסגנון המשחק שלה – קשוח ו”מכאני” כמו פעם, או תוסס ומלהיב כמו בשנים האחרונות – ובלי קשר לזהותם של שחקניה. וזה גם אחד הדברים שבאופן אישי תמיד אהבתי בנבחרת הזאת ושמשך אותי אליה. העובדה שהיום גם הכדורגל שלה יפה לעין, זה “רק” בונוס משמח מאוד.
בשל כך לא דאגתי במיוחד מהיעדרותו של מיכאל באלאק. כמובן שעדיף היה לראות אותו משחק (למרות היותו הכוכב הגדול של המאנשאפט, באלאק הוא שחקן קבוצתי מאין כמוהו), אבל גרמניה שוב מוכיחה כי הקבוצה חזקה מכל פרט. אחת הבעיות שיכולות לצוץ מנוכחותו של כוכב גדול בקבוצה, היא בריחה מאחריות מצד שחקנים אחרים. היעדרותו של באלאק הכניסה לראש של שחקני גרמניה שהם צריכים לקחת את המשחק על עצמם, וכך היה: שניים מהמצטיינים בשורותיה ב-0:4 על אוסטרליה, היו מסוט אוזיל (רק בן 21) ותומאס מולר (20), שבהיעדרו של באלאק פשוט פרחו על המגרש. תוסיפו לכך גם את המשחק האחראי והמדויק של בסטיאן שוויינשטייגר, שבהיעדרו של הייקו וסטרמן הוסט לקישור האחורי ושיחק פשוט נפלא, ותקבלו קבוצה יעילה להפליא.
יחד עם זאת, קבוצתיות לבדה לא תמיד מספיקה כדי לזכות בגביע העולם. הטורניר קצר, וכל הפסד או תיקו יכולים לגמור את הסיפור. צריך גם ניסיון, עצבים, ריכוז וגם לא מזיק מדי פעם איזו פעולת יחיד, דווקא אחת כזאת שחורגת מתוך השבלונה הקבוצתית. אבל הקבוצתיות עדיין חיונית בלפחות היבט אחד: כדורגל הוא משחק עם אלמנט חזק מאוד של מקריות – הוא יכול להיות מוכרע על כדור שנשמט, שחקן שמעד, שפיץ של נעל שנדחק. אין מזה חיסון מוחלט, אבל אפשר לומר שמשחק קבוצתי הוא סוג של טיפול מונע – גורם שיכול לצמצם את אפקט המקריות למינימום. כך שדבר אחד בטוח: אם גרמניה תזכה בגביע העולם, זה יהיה הכל חוץ ממקרי.
ועוד שני עניינים קטנים, שמעסיקים בימים אלה את צופי הגביע העולמי – הכדור והחצוצרה:
הכדור הוא עגול
ההתעסקות בכדור הרשמי של הגביע העולמי די מייגעת. אני לא זוכר טורניר שבו לא התלוננו כולם על הכדור החדש. אני גם חושב ששני השערים המצחיקים של הטורניר עד כה (של ארה”ב נגד אנגליה ושל סלובניה נגד אלג’יריה) הם יותר תוצאה של טכניקה לא נכונה מצד השוערים, מאשר חמקמקותו של הכדור. אני רק לא מבין דבר אחד: ב”אדידס” הבטיחו לנו, כמו תמיד, שהכדור החדש יהיה “מהיר יותר” וש”יביא ליותר שערים”. חמקמק או בעייתי, אין לי מושג, לא ניסיתי ולא בדקתי. דבר אחד בטוח: לא יודע איזה כדורים לוקחים המהנדסים של אדידס, אבל יותר שערים הג’אבולני שלהם הזה לא הביא בינתיים.
זום זום זום עולה הזמר
התחבטתי קשות אם לכתוב משהו על הוווזלה המדוברת. בעיקר אחרי שצפיתי בכתבה המסקרת את בואה של חצוצרת הפלסטיק הזאת לישראל. אני שונא להיות צפוי ונדוש. ובכל זאת, אחרי שפיפ”א החליטה שלא לאסור על הכנסתן לאיצטדיונים, אני רואה לנכון להגיד: אני לגמרי בעד. אני לא מצליח להבין את האמוציות שהנושא מעורר. כאילו כבר לא נותר על מה להתעצבן בעולם.
ושימו לב לאירוניה: ישראלים מתלוננים על רעש. אותם אנשים שמדברים בסלולרי בקולנוע, שצופרים לי יומם ולילה מתחת לחלון, שהילדים שלהם צווחים בעוצמה של 10 ווווזלות בקניונים. הו לא, הטלויזיה מזמזמת. האפריקנים הברברים האלה הורסים לנו את המונדיאל. לקרוא ולא להאמין, פשוט אפס מודעות עצמית. אבי רצון למשל, כתב במעריב ש”אנשים מתקשרים לערוץ הראשון ומבקשים להנמיך את הרעש של הקהל ולהשאיר רק את השדר והפרשן”. הו אבי, מה נהיה איתך? אם הייתי מתקשר לערוץ הראשון, זה בשביל לבקש שישתיקו את השדרים והפרשנים, וישאירו אותנו עם הזמזום.
אפשר לחשוב שעדיף קריאות קצובות של “מוות לערבים”, שירת “מוחמד ההומו” או “שמעון מזרחי תתאבד”. אכן, ממש תרבות גבוהה בהשוואה לווווזלות. או שאולי אתם מעדיפים את (אי) הרעש של היציעים השוממים במשחקים של הפועל עכו וכאלה. וואללה, תנו לי כל שבת את הווווזלות האלה. ואגב, מה שהכי עצוב בכל הסיפור, שהישראלים יקטרו כל הדרך עד הגמר, אבל מהר מאוד יאמצו לחיקם את הווווזלה, עד כי תבקשו את נפשכם למות. כי אם יש דבר שישראלים אוהבים יותר מלהתלונן, זה לעשות רעש.
אהבתי. מסכים עם כל מילה, למרות מחאותי החוזרות ונשנות על הרעש (כי הרי אני מרעיש בעצמי ולפעמים יש לזה גם ניחוח).
נו, דווקא משום שאתה מרעיש בעצמך (וגם מוסיף ניחוח כבונוס), אין לך זכות למחות. לא?
לפחות אצלו גם החרשים נהנים…
גם לי לא ברור כל הקשקשת מסביב לזה. שמעתי בימים האחרונים לא מעט אנשים שהתלוננו על כך, בא לי להכניס להם איזה ווווזלה במקום בו השמש לא זורחת. שלא לדבר על זה שרוב מי שמתלונן על זה לא צופה בד”כ בכדורגל ומן הסתם לא היה אף פעם במשחק כדורגל.
מי שרוצה קהל תרבותי שילך למשחק סנוקר או שיצפה בזה ביורוספורט.
מילים כדורבנים, אחי.
אגב, אף פעם לא הבנתי את הקטע שבטניס או בסנוקר, הקהל חייב להיות בשקט.
כאילו, שחקני טניס צריכים יותר ריכוז משחקני כדורסל? (על כדורגל אני לא מדבר, כי זה באמת משחק למטומטמים). וגם אם כן, הרי חלק מהעניין של התחרות הוא לעמוד גם בלחץ של רעש הקהל. לא?
קשור משהו למעמדות אני מניח, לא?
יעני אנחנו תרבותיים (הליצן בשורה הראשונה מתבקש להיות בשקט!).
על זה נאמר: “אתם תלכו להיכל התרבות ואני להיכל נוקיה ו…נראה למי יש יותר סיכוי להשתתף באורגיה?”
האמת שמה שהכי מרגיז בתקופת האליפות, יותר משונאי הווווזלות, ואף יותר מהפרשנים ושאר יושבי האולפן, זה פרשני הרחוב שלמחרת מצטטים אותם.
כן, זה יותר עניין של מסורת אריסטוקרטית מאשר של ספורטיביות נטו. אבל מסורת זה דבר חשוב בספורט.
גם לי אין כוח לפרשנות רחוב, אלא אם כן אני הוא הפרשן הזה. ותודה שגם במקרה שלך זה המצב (יודע צדיק וגו’)