pub-germany-austriaאתמול בערב, בעודי מנסה למצוא זרימת-וידאו יציבה יחסית כדי לצפות במשחק הנפל של נבחרת ישראל נגד אזרבייג’אן, שאלתי את עצמי למה בעצם אני טורח. בערב הקודם ישבתי בפאב השכונתי וצפיתי בגרמניה מוחצת את אוסטריה 0:3 ומבטיחה הלכה למעשה עוד השתתפות בגביע העולם. היה כיף גדול. אז למה לקלקל לעצמי את סוף השבוע עם איזו תקוות שווא מטופשת וילדותית, שאולי אזכה עוד בימי חיי לראות את נבחרת ישראל חורכת את הדשא בגביע העולמי? (מקווה שהצחקתי אתכם כפי שהצחקתי את עצמי).

הנה תובנה חו”לית: למעשה, כדורגל ישראלי זה כמו צפייה בסטרימינג פיראטי באינטרנט – זה מקרטע ותקוע רוב הזמן, וגורם לך להרגיש אשם שאתה צופה בזה.

כתבתי פה בעבר על ההתמכרות האיומה הזאת לכדורגל. זו ששולחת אותך בשבת בצהרים לשבת על יציעי בטון חשופים מול השמש הקופחת במכתש (ז”ל) בגבעתיים, ולשלם 90 שקל חוצפניים תמורת הזכות הזאת; וזו שגורמת לך לחרף את נפשך בעמידה בתור לקופות באיצטדיון העירוני בהרצליה; או גורמת לך להינעל במשך שעה בתוך איצטדיון טדי, בגלל שמשטרת ירושלים הכסת”חנית חוששת שאוהדי בית”ר אורבים בחוץ כדי לעשות בך לינץ’.

ובכל זאת, אנחנו ממשיכים. סוגרים את היומן ומבטלים תוכניות אחרות. יושבים כמו זומבים מסוממים ומחפשים סטרימינג יציב באינטרנט. נסחפים בזרם. או קונים כרטיס לאיצטדיון רמת גן, שהצפייה בו מחו”ל גורמת לי להתכווץ מבושה מעצם המחשבה שהזוועה הארכיטקטונית הזאת משודרת לכל העולם.

אתמול, למשל, ישבתי בפארק וקראתי ספר (“ההולנדי של עכו” למרבה האירוניה). היה כיף. מסביב ישבו אנשים חסרי דאגות, שתו בירה, נשנשו משהו, עישנו ג’וינט, הקפיצו כדור על הרגל, שוחחו. פתאום קפצה לי תזכורת בטלפון: “ישראל – אזרבייג’אן, 19:45”. כמו חייזר שקיבל עכשיו איתות מחללית-האם, קמתי ממקומי בעיניים מזוגגות-משהו וצעדתי במהירות הביתה. נטלתי את הלפטופ וניסיתי טו פון הום. בשביל מה? לאיזו תכלית? מה יצא לי מזה? בשביל להבהיל את פרדי (החתול) עם הצעקות שלי וחבטות התסכול בכריות הספה?

אין לי הסבר ואין לי תובנה. שלום.