הכיבוש ההולנדי

מעוז כתום בברלין

מעוז כתום בלב ברלין

עוד משלב הבתים של הגביע העולמי תהיתי איפה אפשר לצפות כאן במשחקים של נבחרת הולנד בחברתם של אוהדים הולנדים. הדעת אומרת שיש כנראה לא-מעט הולנדים בברלין (מסתבר כי באופן כללי יש הרבה הולנדים בהרבה מקומות. כנראה שנהיה להם צפוף בבית), אבל איפה הם מתכנסים?

אמש, בעזרתו של חבר, אותר מעוז כתום בלב ברלין, לא רחוק מתחנת אוסטבאנהוף. מתחם של צפייה ציבורית נכבש על ידי צבא של לובשי-כתום שמחים-כתמיד, שבאו לראות את הולנד עולה לחצי הגמר על חשבונה של קוסטה-ריקה הסימפטית. לבשתי את חולצתי הכתומה הטובה ביותר (והיחידה), ששנים של כביסות כבר הפכו אותה לכמעט צהובה אבל למי אכפת, והפלגתי לעבר אוסטבאנהוף. מרוב התרגשות ירדתי בתחנה הלא-נכונה, אבל מיד תוקנה התקלה והגעתי בשלום ליעדי. מזל רק שהחבר חיכה בתחנה, אחרת ספק אם הייתי מאתר את המתחם שבו התכנסו להם ההולנדים וגם כמה קוסטה-ריקנים (או גרמנים עם משיכה מוזרה לעמי מרכז ודרום אמריקה. יש פה הרבה כאלה, מסתבר).  חבל רק שהעליבו אותם ואותנו עם קרלסברג דוחה ב-3 יורו לכוס של 400 מ"ל, כי אז אולי היה טיפה יותר שמח.

כתוםרגע לפני המשחק, ההמנונים. החברים ביציע נעמדים ושרים ברגש על כך שהם מדם גרמני ותמיד כיבדו את מלך ספרד (בחיי, תבדקו את המילים). יאללה, שיתחיל כבר.

ואז זה התחיל. או חשבתי שזה התחיל, כי השעון התחיל לרוץ והתחוללה איזו תנועה על המסך, אבל על הדשא לא ממש התרחש משהו. במשך 90 דקות. ועוד 30 דקות של הארכה. למעשה, האירוע היחיד הראוי לציון במשחק הזה היה החילוף ה… מעניין של לואי ואן חאל, שהכניס את השוער השני לדו-קרב בעיטות ההכרעה.

גאון, מטורף, מגלומן, מזליסט או הכול ביחד? הרשת עמוסה היום בניתוחים ופרשנויות על המהלך של ואן חאל (שלא הומצא על ידו, מסתבר). אני חושב שפשוט לא היה לו מה להפסיד: אם ההולנדים היו מודחים בבעיטות ההכרעה קשה היה לבוא אליו בטענות, כי בעיטות הכרעה זה הרי עניין של מזל ועצבים, לא של כדורגל. ואם מנצחים – יצא גאון. אז הוא יצא גאון. נו מילא. האגו שלו כל כך גדול, שגם אם הוא יגדל עוד קצת, לא ממש נרגיש בכך.
לדעתי, גדולתו של המהלך הוא בכך שוואן חאל הצליח להכניס אלמנט טקטי לחלק היחיד של המשחק שבדרך כלל אין לו שום קשר לטקטיקה. נכון שזו טקטיקה יותר פסיכולוגית מאשר טקטיקת-כדורגל, אבל כשהקרב הוא קרב של עצבים ומתח, זו כנראה הטקטיקה המנצחת.

סוף להפתעות

ועכשיו, כשהתפזר העשן, מתברר שלחצי הגמר הגיעו, כמעט כמו תמיד, ארבע הגדולות. הפתעות זה כיף, סינדרלות זה נחמד, אבל כדי לשרוד את הטורניר עד הסוף, כנראה שנדרשים מרכיבים נוספים כמו נסיון במעמדים האלה ו"ידע ארגוני" שנצבר במשך עשרות שנים. כנראה שצריכים להתחולל יותר מדי צירופי מקרים כדי שמקרים מוזרים כמו יוון ביורו 2004, דרום-קוריאה בגביע העולם 2002 או דנמרק ב-1992, יחזרו על עצמם.
תודה רבה קוסטריקנים, בלגים, וקולומביאנים חביבים על הרגעים היפים שסיפקתם לנו, עכשיו תורם של המבוגרים לשחק.

ועוד דבר התברר (שוב) בחצי הגמר: כל הדיבורים על "טורניר דרום-אמריקני" והספירה המתמדת של כמה נבחרות אירופאיות כבר עפו, היא בעיקר טכניקה משעממת במיוחד למילוי תוכן במדורי הספורט. זהות המעפילות לחצי הגמר מוכיחה כמה הדיון הזה חסר משמעות – חצי הגמר התחלק שווה בשווה בין אירופה לדרום אמריקה, וגם אם הגמר יהיה על טהרת האמריקניות (אלוהים ישמור!) או האירופאיות (הלואי), זה כמובן לא יוכיח כלום. בהתחשב בזהות המתמודדות, כל תוצאה היא הגיונית. מפה כבר אין יותר אנדרדוגיות.

הולנדים-בברלין

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים