סוספורט

מיד בסיום משחק הניצחון של קריית שמונה על מכבי חיפה, אמר המאמן רן בן שמעון ש״מכבי חיפה שיחקה טוב. הם באו לשחק כדורגל״. לטעמי, המשפט הזה, יותר מהכול, מלמד על חילופי התפקידים שחלו העונה בליגת העל: מאמן קריית שמונה, המוליכה והקבוצה הטובה בליגה, מחמיא לקבוצת מרכז הטבלה, שהגיעה למשחק חוץ נגד המובילה, ולא הסתגרה, תקפה וניסתה לנצח. אין ספק, קבוצה סימפטית.

ק״ש, מנגד, עברה עוד מבחן בגרות בדרך לתואר ראשון. לא הגיעה לה לנצח במשחק הזה, אבל תשחזרו את כל קלישאות הכדורגל שאתם מכירים ותגלו שככה בדיוק לוקחים אליפות.

אני מאוד שמח בהצלחה של ק״ש. זו ללא ספק הקבוצה שהכי ראויה לאליפות וזכייה שלה תהיה הדבר הכי משמח שקרה בכדורגל הישראלי מזה שנים. אבל תרשו לי לא להתעלף מיכולתה – היא בוודאי לא קבוצה מלהיבה או מסעירה, ויש לה דקות ארוכות של כדורגל סתמי. אבל בליגה הזאת היא הכי עקבית, הכי יציבה, הכי שיטתית והכי מסודרת. יש בה כל מה שצריך כדי לזכות העונה באליפות היסטורית, בוודאי כאשר ה״גדולות״ יצאו לחופשה העונה. אבל בעונה טובה של מכבי חיפה או הפועל ת״א, קריית שמונה לא הייתה מועמדת לאליפות.

עם כל הכיף שמספקת לנו העונה של ק״ש, צריך להיות כנים: עירוני קריית שמונה היא תופעה שלא קיימת כמעט בכדורגל – העולמי או הישראלי. קבוצה מעיירה קטנה, הכי פריפריה שיש, מוכת אבטלה ואיומים בטחוניים, בלי שום מסורת או היסטוריה ספורטיבית, כמעט בלי אוהדים (לפני תחילת העונה נמכרו מנויים במחיר סמלי של 20 שקל. ועדיין האיצטדיון הקטן לא מלא במשחקי הבית. בנוסף, היעדר המסורת הביא לכך שמרבית חובבי הכדורגל בעיר בכלל אוהדים קבוצות אחרות כמו מכבי חיפה ובית״ר ירושלים). והקבוצה הזאת חורכת את הליגה בדרך לאליפות. תדפדפו בין כל הליגות באירופה ולא תמצאו תופעה כזאת. על זה בדיוק נאמר ״אין דברים כאלה״.

אני רומנטיקן, ואני אהיה הראשון להתלהב מסיפור סינדרלה כזה, אבל אני מודאג מכך שהסיפור יישאר בגדר אגדה – הבלחה חד פעמית. המבחן האמיתי יהיה בעונה הבאה, בלי קשר לאופן שבו תיגמר העונה הזאת: קריית שמונה תיבחן על היכולת לייצר המשכיות – להתמודד על אליפות שנייה, או להתאושש מאליפות שחמקה… ולהתמודד שוב על האליפות. רק אז נדע שזו לא ״תופעה״, אלא הדבר האמיתי.

כמעט חודש תמים חלף מאז שבתי מארה"ב, ואני לא בטוח שנחתתי. הימים עוברים ואני מתקשה להתאושש מהלם התרבות שהותירו בי חוויות המסע הזה, ולא מצליח לגלות מחדש את העניין בכדורגל – ישראלי או אחר. אני מניח שהעובדה כי קבוצתי האהודה מדשדשת לה במרכז הטבלה ונאבקת על מקומה בפלייאוף העליון, לא תורמת למידת העניין שלי בליגת העל-הפנים שלנו. אבל גם ההצלחה המרנינה של עירוני ק"ש, הצלילה החופשית של בית"ר ירושלים, הבלגן המשמח בהפועל ת"א, ההתבזות המתמשכת והמהנה של מכבי ת"א, וכמובן ההתאוששות-המסוייגת של מכבי חיפה, לא ממש מעוררים אותי. נכון לעכשיו, אני לא מצליח להתרגש משום דבר חוץ מאשר הסופרבול המתקרב.

לפיכך, וכדי לחתום סופית את המסע ההוא לארה"ב, הנה עוד קצת רשמים מארצם של החופשיים.

כמה פוסטים אפשר לכתוב על אמריקה

ככל שזה תלוי בי, כמה שיותר.
אני אוהב את הספורט האמריקני. אני אוהב את המקצוענות והרצינות שמאפיינת כל חלקה בו, ואני אוהב את העובדה שעם כל הרצינות הזאת, הם אף פעם לא לוקחים את זה ממש ברצינות ולא שוכחים שזה רק ספורט; אני אוהב את הספורטיביות והפייר פליי שלהם; אני אוהב מאוד את הסיקור הטלוויזיוני, את השדרים והפרשנים, את אתרי האינטרנט המושקעים והאפליקציות הסלולריות היפהפיות, ואת העושר והשפע המהמם של מידע ונתונים סטטיסטיים שמוזרמים אל הצופים והגולשים; אני מעריך עד מאוד את הארגון והלוגיסטיקה, הטקסיות והחגיגיות; את החוקים הייחודיים שמאפשרים תחרות הוגנת (וכפועל יוצא גם רייטינג גבוה ורווחיות); אני מקנא ביכולת של הליגות לאכוף סטנדרטים אחידים (וגבוהים מאוד) בכל הנוגע לארגון, סיקור עיתונאי, מכירת מנויים וכרטיסים וכו׳.

אני אוהב את הצ׳ירלידרס, את הנקניקיות וההמבורגר והפיצה ובעיקר את הבירה במזנון (יותר את הקונספט, פחות את הבירה עצמה – מילר לייט ושאר אחיותיה הדוחות); אני מת על הטיילגייטינג (ברביקיו בחניון לפני המשחק); אני אוהב את הנינוחות של כל העוסקים במלאכה, שמבינים כי אומה שלמה צופה בהם ומתנהלים בהתאם (נכון, לא כולם, אבל מי שלא – נענש בחומרה רבה); אני אוהב את האוהדים השמנמנים והשתויים, שאולי לא היו מזיקים להם כמה שיעורים בעידוד מאחיהם באירופה, אבל בתמורה יתכן והם היו מחזירים עם שיעורים בסובלנות ובתשוקה לספורט, וכולם היו יוצאים נשכרים.

לא. לא הכול מושלם, לא הכול נהדר. ואני מכיר את הביקורת בעל פה: שאין שם תשוקה אמיתית לספורט (כי פה, כנראה, לא מזהים תשוקה אם היא לא מלווה באלימות); שהכול ממוסחר לעייפה (כי חולצה של ברצלונה, עם הלוגו של יוניצ״ף אלא מה, ב-180 יורו, זה לא למטרות רווח חלילה); שאין שם נשמה וחיבור לקהילה (כי מיליארדרים מהמזרח התיכון שקונים שחקנים איטלקיים במיליונים למועדון אנגלי זה הכי קהילתי שיש); שקבוצה יכולה לקום לילה אחד ולעבור לעיר אחרת (נכון, אבל היא גם לא מתמוטטת וקורסת כלכלית בגלל ניהול כושל ומדיניות אשראי פושעת); שאין שחקני בית שמשחקים בשביל החולצה והסמל (טענה שמקורה בבורות והתעלמות מאגף משמעותי מאוד בספורט האמריקני – המכללות ובתי הספר התיכוניים).

לא צריך לאמץ ולהעתיק באופן אוטומטי כל מה שמגיע מעבר לאוקיינוס, אבל ללמוד מותר.
אז הנה כמה דברים שלמדתי.

אוהבים להיות בבית

כל מועדון ספורט זקוק לבית. למקום שיאכלס את אוהדיו, את גביעיו ואת פרסיו; מקום שבו תיכתב ההיסטוריה שלו ובו יוצגו הישגיו לראווה; מקום שיפיל אימה על יריביו, וחרדת קודש על אוהדיו. וגם מקום עם חנות מזכרות, שתתרום להכנסות ותסייע בחיבור האוהדים לקבוצה.
ספורט הוא דת וכל דת זקוקה למקדש, לאתר עלייה לרגל, למקום התכנסות למאמיניה, בו יוכלו לסגוד לאליליהם. קוראים למקום הזה איצטדיון ביתי, וזה דבר שעדיין רחוק מלהיות מובן מאליו במקומותינו. וגם כשמדובר באיצטדיון עירוני (אפילו אם הוא בית לשתי קבוצות), עדיין אפשר לתת לקבוצות המקומיות את האגף המכובד שלה.

איצטדיון למבאו פילד בגרין ביי מעוטר בסמלי ודגלי הקבוצה המקומית, בפסלים של אגדות מקומיות (קרלי למבאו, וינס לומברדי) והשערים שלו נראים כמו הכניסה לבית המקדש; איצטדיון סולדג׳ר פילד בשיקגו מוקף בדגלי הלאום ונראה מבחוץ כמו איצטדיון רומי; היונייטד סנטר בשיקגו מציג בצד אחד את פסלו של מייקל ג׳ורדן ובצד אחר את אלילי ההוקי המקומיים (שלצערי אינני מכיר אותם); איצטדיון הקולוסיאום באוקלנד, קליפורניה, הוא גוש בטון מכוער, אבל בחזית אחת עושים כבוד לקבוצת הבייסבול המקומית (האוקלנד איי׳ס), ובחזית השנייה מכריזים דגלים ושלטים על הכניסה ל״אומת הריידרס״; איצטדיון קנדלסטיק פארק בסן פרנסיסקו יושב בכניסה לעיר ומשקיף עליה ועל המפרץ – פיסה יוקרתית מאוד של נדל״ן, שמלמדת על חשיבותו של האתר. ואלה רק המתקנים שהייתי בהם או לידם באמריקה.

בקיצור: בית כזה, מיום שנכנסת אליו, אתה לא רוצה לעזוב לעולם. ובשתי מילים: מרגיש בבית.

תרבות זו לא מילה גסה

תרבות ספורט אינה מונחלת ביום אחד וגם לא בעשר שנים. ישנם ערכים וקודים תרבותיים שראוי לאמץ, אבל ברור כי הם לא יהפכו בן לילה לנחלת הכלל. אבל כל מועדון ספורט יכול, בהשקעה אפסית, לתרום במשהו למאמץ הזה. קחו לדוגמה את השלטים האלה (בתמונות למטה), שתלויים ליד כל שער בלמבאו פילד, וכוללים משפטים קצרים ושנונים, שמבטאים את "רוח המועדון". כשתייר (כמוני) רואה אותם, הוא עוצר, מחייך ומצלם, ואז הולך לחפש עוד שלטים. כשאוהד קבוע רואה אותם, זה מחזק את אהדתו ואת גאוות היחידה שלו. כמה פשוט. כל מה שצריך זה מישהו עם יוזמה וקופירייטר בינוני-פלוס. הנה, תראו בעצמכם (לחצו על התמונות להגדלתן).

 כרטיסים לגן עדן

בניגוד למקומותינו, שבהם ההפקרות חוגגת ומשרדי הכרטיסים משתינים עלינו בקשת, הליגות המקצועניות בארה"ב מציבות סטנדרטים ברורים וגבוהים בכל הנוגע למכירת כרטיסים למשחקים. זה נראה כמו הדבר הכי בסיסי שיש: תמצית נשמתו ועיקר הצדקתו של הספורט טמונים באוהדים שמשלמים מכספם כדי לקנות כרטיסים. אז למה פה זה לא מובן מאליו שזו אמורה להיות חוויה נוחה וידידותית ככל האפשר?

ב-NFL מועדי המשחקים ידועים מראש שנה קדימה. כל הכרטיסים מוצעים למכירה באתר אחד (שלא קורס אף פעם). ואם כל הכרטיסים נמכרו, גולשים לאתר אחר, שבו אוהדים ומנויים מציעים למכירה את כרטיסיהם (הכול חוקי, לגיטימי ומסודר). ואם אתה גר בקצה השני של העולם, כמוני, אתה יכול להדפיס את הכרטיס בבית, או לבקש שישגרו לך אותו בדיוור אקספרס שמגיע לסף ביתך תוך 48 שעות. לא הצלחת להגיע למשחק כי הטיסה שלך נדחתה, נניח? אפשר לרכוש מראש באינטרנט, תמורת דולרים בודדים, ביטוח מיוחד, שמחזיר לך את הכסף.

מזון לנשמה

הימים שבהם התקיימתי בעיקר מג'אנק פוד עברו וחלפו. היום אני לא רק מקפיד על תפריט בריא, אלא גם טבעוני (הלם בקהל). אבל בטיול של באמריקה החלטתי לשחרר קצת (הרבה) את המגבלות, ובעיקר את החגורה, ולטעום. אז הנקניקיות באיצטדיון נפלאות. הבירה הרבה פחות, אבל היי, יש בירה, ואפילו בבקבוקים. הבוטנים מצוינים. הפופקורן חמאתי וחם. את יתר המעדנים (פיצה, המבורגר, סנדביצ'ים חמים וקרים, נאצ'וס עם רוטב גבינה ועוד) לא טעמתי, אבל זה לא משנה – מה שמעניין זה השפע וההיצע והשירות.

אפשר לצקצק בלשון לנוכח תרבות החזירות, הסביאה והנהנתנות הזאת ולהתריס כנגד המחירים הגבוהים (מאוד) במזנונים, אבל זו ארה"ב ואלו אורחותיה. חזירי או לא, אין אוהד שייכנס לאיצטדיון ולא ימצא שם משהו לאכול או לשתות. וכמובן, ייהנה משירות מעולה ומפסיליטיז מסודרים ומבהיקים.

באשר למסורת הטיילגייטינג, הרי שהיא מתבקשת לנוכח העובדה שחלק מהאוהדים מגיע ממרחקים גדולים, אז באופן טבעי הם הופכים את היום הזה לחווייה כוללת של רוד טריפ-פיקניק-פוטבול. מה עוד צריך הבנאדם.

טלויזיה מצוינת

גם מי שנשאר בבית לא מפסיד כלום, כי הסיקור הטלוויזיוני הוא הכי טוב בעולם. נקודה. זה לא רק הכיסוי של המצלמות, שלא מפספסות דבר, ולא רק הצילומים המרהיבים מכל זווית אפשרית, זה גם ההגשה הנינוחה והפרשנות המתובלת בהומור דק ובאהבה אינסופית למשחק.

כתבתי פה פעם שבמשחקי כדורגל, אני מדליק את הטלויזיה דקה לפני המשחק, ומכבה אותה דקה אחרי. לא יכול לסבול את קשקשת האולפן. וגרועות מכך הן תוכניות האולפן דוגמת "יציע העיתונות", שעושות לך חשק לתלוש את אוזניך ולהטיח אותן במסך. מהצד השני של האוקיינוס, נניח באולפן ESPN, הכל מתנהל אחרת לגמרי: מסביב לשולחן יושבים 5-6 פרשנים (שחקני עבר, מאמנים, עיתונאים). כל אחד מדבר בתורו, בנחת, בשקט, בשפה רהוטה, בהומור. כשמגיע תורו של מישהו לדבר, הוא פותח את דבריו ב"אתה צודק לחלוטין" או, להבדיל, "אני חולק על דעתך". אף אחד לא מתפרץ לדברי השני או צועק או מנופף בידיו או קם ועוזב בדרמטיות את האולפן. האם הם יודעים משהו שאנחנו לא? לא. הם פשוט מבינים היטב שרבאק, זה באמת רק ספורט.

כבר שבוע בערך שאני מנסה להעלות כאן פוסט תחת הכותרת "דברים שלמדתי באמריקה", לסיכום המסע שלי לגרין ביי ושיקגו. מכל מיני סיבות טכניות עדיין לא הצלחתי לפרסם אותו, ובינתיים החיים ממשיכים, וגרין ביי פאקרס, שסיפקו לי ימים קסומים רק לפני שבועיים-שלושה, הסבו לי הלילה מפח נפש עם הפסד מבאס לניו יורק ג'איינטס בפלייאוף.

אבל האמת היא שקשה להתאכזב מהתוצאה כשלקבוצה שלך לא הגיע בכלל לנצח. היא אפילו לא היתה קרובה לזה, ובדיעבד אני די מופתע שהם נשארו בתמונה, לפחות תיאורטית, עד הרבע האחרון. זה היה אחד המשחקים הגרועים של הפאקרס, לא רק העונה, אלא בשנים האחרונות. הכול הלך הפוך. נראה כאילו אחרי עונה מופלאה של 15 נצחונות מול הפסד בודד, כל הטעויות האפשריות של עונה שלמה, כל איבודי הכדור, הפאמבלים, הסאקים, הבליצים הכושלים בהגנה, בעיטות האונסייד הלא-מוצלחות – התנקזו למשחק אחד, ועוד כזה שאין ממנו חזרה.

מנגד, הג'איינטס הוכיחו שוב את המסורת הווינרית שלהם. כמו שכתבתי פה בעבר יותר מפעם אחת – אלופים אמיתיים הם אלה שיודעים להתעלות בדיוק ברגע הנכון, ולא להשתנק במאני טיים. אני לא יודע אם הג'איינטס יצליחו לשחזר את האליפות המדהימה מ-2007, אבל הם הוכיחו שוב שהם עשויים מהחומרים הנכונים. לפני כמה שנים, כשארצ'י מאנינג, אביו של איליי מאנינג, הקוורטרבק של הג'איינטס, אמר שבנו צריך לשחק רק בשוק גדול כמו ניו יורק, אני מניח שהיו כמה חברים בגרין ביי (ובערי שדה אחרות בארה"ב) שנעלבו עד עמקי נשמתם. אז השחצנים מניו יורק הגיעו לפריפריה, והראו, לפחות הפעם, שהכסף שלהם נמצא במקום שבו נמצא הפה שלהם, כמו שהאמריקאים אומרים.

המשחק אמש (וגם המשחקים האחרים בפלייאוף) הוא (עוד) תעודת כבוד ל-NFL. הוא היה הוכחה נוספת (בהנחה שמישהו זקוק לזה) לכך שזו הליגה האיכותית, השוויונית והמעניינת בתבל. אני מודה שהייתי קצת שאנן וזחוח לפני המשחק, וחשבתי שהפאקרס יטאטאו את המאנינגים וידלגו מעליהם בקלות. אולי זה היה גם הלך הרוח בחדר ההלבשה של גרין ביי. ככה זה כשהכול הולך לך בקלות העונה. הפאקרס, שלא שיחקו משחק רציני כבר כמה שבועות, לא הגיעו למשחק אמש עם אותה נחישות ותחושת "הכול או כלום" שאמורה ללוות משחק פלייאוף. בעונה שעברה, כשהקבוצה עמדה ששה משחקים עם הגב לקיר, עם קוורטרבק שמתאושש משני זעזועי מוח, זה נראה אחרת לגמרי.

הג'איינטס עשו לפאקרס, את מה שהפאקרס עצמם עשו בעונה שעברה: באו קטנים ויצאו, ובכן, ענקים. ככה זה: לפעמים אתה בצד של המחמאות, ולפעמים בצד של התירוצים. כמו שאומר הפתגם הישן: "פעם אתה אוכל את הדוב, ופעם אחרת הוא אוכל אותך", או משהו כזה. וזה, אם תרצו, סוג של נחמה.

ועניין אחרון: מכיוון שפוסט הסיכום שלי מהמסע לגרין ביי טרם עלה, אני מזמין אתכם בינתיים להציץ באלבומי התמונות שלי:
פאקרס-ברס | פאקרס-ליונס | מבט על שיקגו

.

בערב השנה החדשה, 31.12.11, הגעתי בפעם השנייה תוך שבוע לגרין ביי, וויסקונסין. הפעם לראות את הפאקרס נגד דטרויט ליונס. ה-BMW ששכרתי לקחה אותי לשם משיקגו תוך פחות מ-4 שעות. בדרך שמתי מוזיקה מזרחית בפול ווליום והרגשתי קצת מה זה להיות ערס.

בערב החלטתי לא לצאת לחגוג (אין ברים קרובים למלון) והלכתי לישון מוקדם. התעוררתי לבוקר לבן ומושלג. עם השנה החדשה, הגיע לוויסקונסין גם החורף. סוף סוף זכיתי לחוויית פאקרס אמיתית: 0 מעלות (עם רוחות שגורמות לזה להרגיש כמו מינוס 5), שלג. כיף.

הפעם הייתי פחות תחת הרושם הראשוני של האיצטדיון, ויכולתי להתמקד יותר במשחק. ישבתי במקומות קצת פחות טובים (אם כי, כפי שכבר כתבתי, הראות טובה מכל זוית), אבל בתמורה זכיתי לשבת בחברת אוהדים קצת יותר מסורים ופנאטיים (הכול יחסי, כן?). למשל, בניגוד למשחק הקודם, השכנים שלי היו פחות סובלניים לאוהדים של הקבוצה היריבה, והיציע התמלא החילופי עקיצות הדדיים בין האוהדים.

הפאקרס נתנו מנוחה לכוכבים הגדולים, ועלו עם ההרכב המשני. לא התאכזבתי, כי זה הפך את המשחק לצמוד ודו-צדדי. ההגנות הלכו לישון, וקיבלנו משחק משוגע עם תוצאה גבוהה (45-41 דרמטי לפאקרס בסיום), ועם מספרים לא כל כך שגרתיים. למשל: הקוורטרבק המחליף של הפאקרס, מאט פלין, חילק מסירות על 465 יארד, וגם מסר ל-6 טאצ׳דאונים. שיא מועדון של כל הזמנים, שאפילו ברט פארב הגדול וארון רודג׳רס הענק לא השיגו.

הפאקרס לא הצליחו לשמור על מאזן נקי מהפסדים, אבל סיימו את העונה הרגילה עם המאזן הטוב ביותר בתולדות הקבוצה – 1:15, וכמובן עם יתרון ביתיות לאורך כל הפלייאוף. והציפיות, כמובן, בשמיים. פשוט מדהים מה שעובר על הקבוצה הזאת מאז אמצע העונה שעברה, שבה עמדה עם הגב לקיר, התמודדה עם שני זעזועי מוח של הקוורטרבק שלה, ולקחה שישה משחקים ברציפות, שהפסד בכל אחד מהם היה שולח אותה הביתה, וגמרה עם גביע וינס לומברדי ביד. מאז זה רק הולך ומשתפר. אני חושב שאחד הדברים הקשים והמאתגרים בספורט, הוא לשמר הצלחה לאורך זמן; להביא את השחקנים מפוקסים ומרוכזים לכל משחק; להמשיך להמציא דרכים חדשות להפתיע את היריבות. ובפוטבול, שהוא משחק קשה ושוחק במיוחד, זה מאתגר שבעתיים, וזה מה שהופך את הקבוצה הנוכחית של הפאקרס לאחת הגדולות אי פעם. אליפות שנייה ברציפות (טפו טפו) תכניס את כל החבורה הזאת הישר להיכל התהילה של ה-NFL.

לפני כמה שבועות כתבתי כאן שצברתי העונה יותר שעות של פוטבול אמריקני מאשר כדורגל ישראלי. השבוע נשבר עוד שיא: נכחתי העונה ביותר משחקי פוטבול מאשר משחקי כדורגל. כבר שנים שאני מאוהב בתרבות הספורט האמריקנית, והשבוע נזכרתי למה. תודה לאמריקנים, שהזכירו לי שיש תשוקה לספורט שאינה כרוכה באלימות; שאפשר לשבת שלוש שעות באיצטדיון, ולא לרצות לצאת ממנו; שאפשר לקנות כרטיסים באינטרנט גם שלושה חודשים לפני המשחק וגם אם אתה בקצה השני של העולם. אני מכיר את הביקורת: שבספורט האמריקני אין נשמה ושהוא ממוסחר לעייפה (כי כדורגל אנגלי, למשל, אינו ממוסחר בכלל, כידוע), שהוא לא מחובר לקהילה (כי הרי אין חיבור גדול יותר לקהילה מלגיון זרים, שנרכשו בעשרות מיליוני יורו בכספו של איזה אוליגרך רוסי או סעודי). את כל המבקרים אני מזמין לבקר מתישהו בגרין ביי, וויסקונסין. רצוי בינואר.

לילה אחרון בגרין ביי. מחר אני חוזר לשיקגו, ומחרתיים הביתה. יהיה קשה לשוב לשגרת הספורט המעיקה שלנו. מזל שיש עוד חודש של פלייאוף ב-NFL לפנינו.
זה המקום להגיד שוב תודה עצומה לדנה אהובתי, ששיגרה אותי למסע הזה. יש לי כמה חודשים לחשוב איך להתעלות על מתנת יום ההולדת הזאת.

גלריית תמונות מהמשחק

הטיול הספורטיבי שלי בארה״ב נמשך, ושלשום ביקרתי בעוד אחד מהמקדשים של הספורט האמריקני – היונייטד סנטר בשיקגו. המקום שבו במהלך כמעט עשור שלם, עצר הקהל את נשימתו מדי ערב לנוכח ביצועיו של אחד מגדולי האתלטים שידעה האנושות – מייקל (״אלוהים״) ג׳ורדן, שהצעיד את אחת מקבוצות הכדורסל הטובות בהיסטוריה לשש אליפויות בלתי נשכחות (אם לדייק בפרטים, אז שלוש מהאליפויות האלה הושגו באולם הישן של הבולס, ה״שיקגו סטדיום״, שעמד בערך באותו מקום ונראה בערך אותו דבר כמו היונייטד סנטר שהחליף אותו). מעולם לא הייתי חסיד גדול של הבולס, וגם בשנות ה-90 קצת סלדתי מההצלחה שלה, אבל אין חובב ספורט שיכול היה להישאר אדיש לשלישייה ג׳ורדן-פיפן-קוקוץ׳.

סליחה שאני סוטה, אבל אחד הדברים שחשבתי עליהם ברכבת בדרך ליונייטד סנטר, הוא עד כמה העיר הזאת מדהימה. אין לי מילה אחרת. זה נכון מה שכותבים עליה: כל מהותה של העיר הזאת הוא שואו-אוף. במשך שנים שלטו בשיקגו פוליטיקאים תאבי כוח ומאפיונרים ראוותניים (לפעמים זה היינו הך), ועשו כל מאמץ כדי לבנות אותה גדולה יותר, מרשימה יותר, מנקרת עיניים יותר. כך צמחה עיר שכולה התרסה וקריאת תיגר – על הטבע, על ערים אחרות, על מוסכמות ארכיטקטוניות. כנראה שזה לא מקרה שמייקל ג׳ורדן, האיש שהוא בעצמו קריאת תיגר על הטבע, נחת דווקא בשיקגו.

עד כאן פילוסופיה ותיאולוגיה.
למרבה הצער, רוח הקודש כבר לא שורה על היונייטד סנטר, ואני בכלל באתי לשם כדי לראות הוקי קרח. וליתר דיוק: את המשחק בין שיקגו בלקהוקס ללוס אנג׳לס קינגס.
השביתה ב-NBA קצת קלקלה לי את התוכניות, ולמרות שהליגה כבר יצא לדרך, הבולס משחקים השבוע בחוץ. לא שיש משהו רע בהוקי קרח, בדיוק להפך. בוודאי כשהקבוצה המקומית היא גם בעלת המאזן הטוב בליגה.

היתה תקופה בחיי שהייתי קם באמצע הלילה כדי לצפות במשחקי NHL. גם היום, אם אני נופל במקרה על משחק בשידור חי בשעה סבירה, אני מתקשה להתנתק ממנו. אבל החיים שלי בורגניים מדי בשביל לעקוב באדיקות אחר ספורט שמשודר בטלויזיה בשעות שבהן אני בדרך כלל מתהפך לצד השני וגונב לזוגתי את השמיכה.

אז משחק הוקי קרח זו מבחינתי בחירה שקודמת לכדורסל. מה גם שמשחקי כדורסל כבר ראיתי מקרוב, והוקי זו חוויה חדשה. אחד הדברים שסקרנו אותי במיוחד, זה האם קל יותר לעקוב אחר המשחק באיצטדיון, בהשוואה לטלויזיה. אני מודה: בטלויזיה קשה לי מאוד לעקוב אחר הדיסקית. אז התשובה ברורה: באיצטדיון זה סיפור אחר לגמרי – לא רק שאין בעיה לעקוב אחר הדיסקית, גם ממרומי המפלס השלישי, פתאום מסתבר שהמשחק הזה, שנחשב לאחד האלימים והקשוחים שיש, הוא פשוט מופת של דיוק ותזמון ותיאום.

טוב, מהתחלה.
מבחוץ, היונייטד סנטר אינו מרשים במיוחד. בוודאי שאין לו את המימדים והעוצמה של למבאו פילד בגרין ביי, או של Soldier Field – האיצטדיון של השיקגו ברס (שבו ביקרתי, רק בחוץ לצערי, בבוקר של אותו יום). מדובר בקובייה אפורה של בטון, בלי איזה ייחוד ארכיטקטוני. אבל מפה העסק מתחיל להמריא: קודם כל מופיע הפסל המפורסם של מייקל ג׳ורדן. אחר כך, כשמקיפים את הבניין, מגלים עוד פסל שמנציח את אגדות ההוקי של העיר. אווירת המקדש מתחזקת. אבל ההלם הגדול הוא בכניסה להיכל עצמו: כ-20 אלף מושבים בשלושה מפלסים, לוח תוצאות (שכולל מסכי וידאו) עצום בגודלו תלוי מהתקרה. על הגג תלויים דגלים שמייצגים את הזכיות באליפות של שתי הקבוצות, ודגלים לכבודם של חברי היכל התהילה המקומי. מהצד של הכדורסל, ארבעה שחקנים זכו לכבוד הזה: מייקל ג׳ורדן, סקוטי פיפן, ג׳רי סלואן ובוב לאב, וכן שניים נוספים: המאמן פיל ג׳קסון והג׳נרל-מנג׳ר ג׳רי קראוס. כל מי שגדל על השמות האלה או על חלקם, לא יכול שלא להתרגש כשהוא נכנס לראשונה למקום הזה.

כיף גדול לבלות ערב ביונייטד סנטר. עוד לפני המשחק עצמו, סיירתי באיזור המזנונים. כמובן שיש מבחר עצום, כולל ברים מלאים עם כל סוגי האלכוהול, והכול מאוד נעים ונינוח, מסודר ונקי, בעיקר אם מתחשבים בכמויות המזון שנצרכות שם במהלך הערב. זו ההוכחה שלי לכך שאוהדים מכבדים מקום שמכבד אותם: אף אחד לא ישליך זבל על הרצפה במתקן כזה.

המושב שלי היה בשורה האחרונה במפלס העליון ביותר, בערך מול אמצע הזירה. לא שמישהו בודק כרטיסים, אגב. אם יש מקום פנוי ביציע אחר, אפשר ללכת ולשבת שם (זה לא רק הראש הישראלי שלי שחושב כך – זה מה שעושים שם כולם). ואמנם, בהמשך המשחק עברתי למקומות אחרים, כדי לבחון את זויות הצפייה השונות. המסקנה היא, כפי שכבר ציינתי היא שהראות מעולה מכל זוית, ושאין שום בעיה לעקוב אחרי המשחק גם ממרומי המפלס השלישי.

המשחק עצמו היה בינוני למדי, מה גם שהקבוצה המקומית הפסידה 2:0.
אבל לראשונה התאפשר לי לעקוב באופן מלא אחר המשחק, וכפי שכתבתי, מדובר במופת של תיאום ודיוק. מדהים לראות כיצד חמשת שחקני ה״שדה״ של הקבוצה נעים בתיאום, מחליפים מקומות, מניעים את הדיסקית בתזמון מרשים. לא תמיד אפשר להבחין בדברים האלה בטלויזיה. כיף.

כמו בכל ספורט אמריקאי, גם פה המשחק לא זורם, ויש המון עצירות (חוץ מעבירות ופסקי זמן, המשחק נעצר כל כמה דקות כדי לגרף את הקרח), ומשחק שנמשך נטו שעה, נמרח על פני למעלה משעתיים וחצי. חבל, כי כל עוד המשחק רץ, הוא מלהיב בטירוף.

הקהל, עם זאת, לא ממש שותף לטירוף. יש רגעים במהלך המשחק שבהם הקהל פשוט דומם, כמו בתיאטרון. הם מתעוררים רק כשהדיסקית מתקרבת לשער. היונייטד סנטר מכונה The Madhouse on Madison, אבל נאמר זאת כך: במשחק של בני השרון באולם העירוני בהרצליה, רועש יותר. כנראה שגם קשה להחזיק עידוד במשך שעתיים וחצי, בטח כשאתה דוחס לקרבך כמויות לא אנושיות של ג׳אנק פוד ובירה.

אז הבלקהוקס הפסידו, והקהל התפזר בשקט, אבל אין זמן להתאבל: הערב מגיעה לעיר דטרויט רד-ווינגס אני אמנם לא אהיה שם, אבל אשא תפילה קטנה לאלוהי ההיכל, שיחזיר את הקבוצה המקומית למסלול הנצחונות.

ביום המשחק בין הפאקרס לברס התעוררתי בשש וחצי בבוקר. לא כל כך בגלל ההתרגשות כמו בגלל הג׳ט-לג. זה אומר שהייתי צריך למצוא דרך לשרוף 13 שעות עד למשחק, שאת חלקן ביליתי בכתיבה בבלוג הזה. הכוונה שלי היתה לצאת לכיוון גרין ביי (כשעה נסיעה מאושקוש) כ-4-5 שעות לפני המשחק, כדי לספוג קצת אווירה, להשתתף באיזו Tailgate party, לקנות קצת מרצ׳נדייז ולצלם.

אבל בשלב הזה של הסיפור אני עדיין במוטל.
בסביבות 10 בבוקר עבר בי דחף רגעי לבדוק אם הכרטיס למשחק נמצא עלי. ואתם לא מאמינים: לחרדתי הרבה גיליתי שלא! מסתבר כי הדפסתי בבית פעמיים את הכרטיס למשחק בשבוע הבא נגד הליונס, אבל לא הדפסתי את הכרטיס למשחק של היום! עברו עלי כמה דקות של אימה צרופה ומרוכזת, עד שהתעשתי, ניגשתי לקבלה וביקשתי להשתמש במחשב ובמדפסת (כמובן שהיו לי לפחות שני גיבויים לכרטיס בסופט-קופי – אחד באימייל ואחד בדרופבוקס. בכל זאת, יקה). צפירת ארגעה.

אחרי שהמכשול הזה הוסר, ואחרי שגמרתי לטפס על הקירות במוטל ולקנות שטויות בסופרמרקט הסמוך, יצאתי לדרך. ככל שהדרך התקדמה והמיילים בג׳יפיאס הלכו וירדו, וכשהתחילו להופיע בצד הדרך שלטים שכתוב עליהם Green Bay, כך הלכה ההתרגשות ועלתה. הכול הפך להיות אמיתי יותר ויותר – זו כבר לא פנטזיה או משדר טלויזיה שאני צופה בו בעיניים טרוטות ב-2 בלילה, אלא מציאות חיה ונושמת מסביבי. כל המתח שהיה כרוך בתכנון, בלוגיסטיקה, קניית הכרטיסים, ההוצאות הכספיות, הלך והתפוגג והתחלף בציפייה נרגשת.

הוא גדולה, הוא חזקה
כשהתקרבתי לגרין ביי, התחילו כל מיני דאגות חדשות לצוץ: הניווט בעיר, מציאת חניה, שינויים בהסדרי התנועה לקראת המשחק (כאלה שהג׳יפיאס לא יודע להתריע מפניהם) וכיוצא באלה שטויות. הייתי כל כך מרוכז בזוטות האלה, שכמעט לא שמתי לב שהאיצטדיון נמצא בערך מטר וחצי מהיציאה מהכביש ראשי. פשוט יורדים מהאוטוסטרדה והוא ממש מול העיניים. טוב, הגיוני, אם גאוות העיר ותרומתה העיקרית לתרבות הפופולרית היא קבוצת הפוטבול שלה, מן הראוי למקם את המקדש ממש בכניסה (וגם שיהיה נוח למבקרים להגיע).

גם החניה לא מהווה בעיה, אם מתעלמים מכך שהיא עולה 20 דולר לחניונים המרוחקים ו-25-30 לקרובים יותר (החניון של האיצטדיון שמור למנויים בלבד). אגב, רוב החניונים האלה פתוחים ללא תשלום בכל ימות השנה. בחניונים שמסביב לאיצטדיון רמת גן זה מרגיז. פה פחות.

את התוכנית להשתתף ב-tailgate party זנחתי לאחר שבחנתי את הפסיליטיז והתרשמתי מהצפיפות. במקום זה הלכתי לקנות כובע צמר של הפאקרס, ומשם לכיוון האיצטדיון. הדרך לשם (כמה דקות הליכה) היתה עמוסה באלפי אנשים חוגגים, רובם בירוק-צהוב של הפאקרס (משמעת הלבוש קפדנית: לא תמצאו אדם שנכנס למשחק בלי איזשהו פריט בצבעי הקבוצה), חלקם בכתום-אפור-כחול של הברס. באוויר ריח של בשרים נצלים על האש, מוסיקה חזקה ובעיקר שמחה טהורה. בין לבין נראים כמה אנשים פחות שמחים: אלה שלא הצליחו להשיג כרטיסים למשחק, ונטפלים לעוברים ושבים בשאלה האם יש להם כרטיס רזרבי. המנומסים יותר פשוט מניפים שלט שכתוב עליו Need 1 ticket.

ואז התקרבתי לאיצטדיון.
ובכן, תשמעו, במילה אחת: וואו. זה ענק. זה עצום. הוא גדולה, הוא חזקה. אף תמונה לא יכולה להעביר את זה, כשהמפלצת הזאת מתנשאת מול העיניים בצבעי ירוק ואפור. המתחם כולל, חוץ מהארינה בת 73 אלף המושבים, גם אטריום ענק שבו חנויות, מזנונים, מסעדות, ברים, מוזיאון והיכל תהילה. המימדים, ביחד עם עיצוב המבנה ופסלי הענק של וינס לומברדי וקרלי למבאו שבחזית, עושים היטב את תפקידם, שהוא להטיל עליך יראת כבוד, כמו בכניסה למבצר ענק או מקדש או שניהם ביחד. כאמור, אין תמונה שיכולה להעביר את המחזה הזה – צריך פשוט להיות שם. וכשחושבים על כך שמדובר בעיירה קטנטנה של 100 אלף תושבים ולא בניו יורק או בלוס אנג׳לס (שבה אין בכלל קבוצת פוטבול, אגב), זה מרשים שבעתיים.

ירוקים
לפני שניכנס לאיצטדיון, תרשו לי להתעכב קצת על הקשר בין הפאקרס לעיירת הבית שלהם. בואו נשים רגע בצד את כל הרומנטיקה שיש סביב הקבוצה הזאת ונגיד את האמת הפשוטה: מדובר במפעל עצום להדפסת כסף. אין שם אינץ׳ רבוע שאינו ממוסחר. אבל היות ומדובר על ארגון ללא מטרת רווח, רוב הכסף הזה חוזר לקהילה, אם בצורת מפעלי צדקה ופעילות למען הקהילה, ואם על ידי מתן פרנסה ותעסוקה לאלפי אנשים. ולא נשכח את כל הלוויינים הקטנים והגדולים שחגים סביב לחללית האם הזאת ומתפרנסים ממנה: רוכלים וחנויות, ברים, מזללות ומסעדות, חניונים, אכסניות, מלוניות ומלונות, ואפילו סתם אנשים פרטיים שמשכירים חדרים למבקרים. כן, קפיטליזם חזירי במיטבו (או במירעו), אבל לא תשמעו אדם אחד בגרין ביי שמתלונן.

האמת שזה די מדהים לחשוב שכל האופרציה הזאת מרוכזת ב-8-10 משחקים בשנה, תלוי אם הקבוצה מעפילה לפלייאוף. כן, זה הכול. מה עושים בגרין ביי בין פברואר לספטמבר? אין לי מושג. כנראה שחושבים על דרכים חדשות לעשות כסף מהפאקרס.

טוב. נכנסתי לאיצטדיון.

מומלץ לחכות עם הנקניקיה
איך מצליחים להכניס למעלה משבעים אלף איש לתוך איצטדיון בלי דוחק, בלי צפיפות, בלי דחיפות, בלי צעקות ובלי שתבקש את נפשך למות? מי שיודע, מוזמן לכתוב להתאחדות לכדורגל בישראל, שתפיץ איזה חוזר בין הקבוצות שלה. לרגע חששתי שנכנסתי באיחור או משהו.

בתוך המבואה, באיזור שמתחת ליציעים, כבר צפוף יותר. אבל אני לא התעכבתי לבחון את היצע המזנונים, ומיהרתי ליציע. לא יעזור שום דבר: הכניסה הראשונה לכל איצטדיון, בטח בסדר הגודל הזה, היציאה מהמנהרה אל היציע, הופכת את הקרביים. אז עדיף לא לתקוע נקניקיה חריפה לפני זה. זה כאילו נפתחה הטלויזיה שלי, ונכנסתי לתוכה כמו ילד אנגלי מעצבן לתוך נרניה. זה לא full HD ולא 3D, זה ya-waraD. (סליחה, זה היה משחק המילים הגרוע בהיסטוריה).

אוקיי, קצת ביקורת מתקנים: ישבתי במקום מעולה, בחצי גובה היציע, בערך על קו ה-40 יארד (לקוראותינו: האמצע הוא בקו ה-50 יארד), אבל הראות משובחת מכל זווית (בשבוע הבא יש לי מושב פחות טוב, אז אוכל לבחון את הנושא מקרוב), התאורה מדהימה, מסכי הענק מבטיחים שלא תפסיד כלום (כולל סרטונים קצרים ומשעשעים על הקבוצה, סטטיסטיקות מעניינות עוד), האקוסטיקה משובחת וכר הדשא ירוק. מה ששעשע אותי היתה המחשבה שהאיצטדיון המופלא הזה היה נפסל ככל הנראה מלארח משחקים בליגת האלופות, נניח, כיוון שאין בו מושבים, רק ספסלים ארוכים וחשופים ללא משענת (ניתן לשכור מושב מרופד בכניסה – עוד אמצעי למקסם את הכנסות הקבוצה).

אה כן, היה גם משחק
הפאקרס ניצחו די בקלות את הברס המתפוררים והפצועים 35:21. לא משחק עצום, אבל סקורינג גבוה יחסית וכמה מהלכים מרשימים מאוד. למרות חמשת הטאצ׳דאונים של גרין ביי, ההגנה הרשימה יותר (קליי מתיוס ענק. סוף סוף יכולתי לעקוב אחריו באופן רציף ולהבין איזה שחקן עצום הוא). ההתקפה נתקעה קצת אחרי שארון רודג׳רס ירד לנוח בגארבג׳ טיים, אבל זה כבר לא ממש משנה.

לפני שנתיים השמצתי כאן את האוהדים של אוקלנד ריידרס שהם שמנים ומנומנמים (והם כאלה. סליחה, סולומון). ביום ראשון, ״ראשי הגבינה״ של גרין ביי עשו לי תיקון. נכון שעדיין מדובר על אוהדים מנומסים יחסית (ושמנים. כולם כאן כאלה. אני מרגיש ממש שחיף), אבל הם לא מפסיקים לעודד ולעשות רעש ולשרוק בוז למהלכים של היריבה. אני יכול להבין למה קשה מאוד ליריבות לשחק באיצטדיון הזה.

אבל מסתבר שאפשר להיות אוהדים מסורים וגם ספורטיביים. לפני המשחק, הכרוז ביקש מהקהל להריע ליריבה. לפני ואחרי הם שרקו להם בוז וצעקו/שרו את הסלוגן הקליט Da Bears still suck, אז התכוננתי לעוד גל של שריקות בוז. להפתעתי, הם נענו לבקשה, נעמדו על רגליהם וממש הריעו ליריבה.

בכלל, האווירה ביציע מאוד חברותית ונעימה. אנשים חולקים ביניהם כיבוד, מקשקשים ומתעניינים אחד בשני. אני מניח שחלק מהם מנויים קבועים שנפגשים כל משחק, אבל הסתבר לי שיש גם לא מעט מזדמנים כמוני, שרבים מהם מגיעים לכאן בפעם הראשונה ואולי האחרונה. הפרדה בין מחנות האוהדים? אין דבר כזה בארה״ב.

לידי ישבו זוג – אשלי ודייב (או דן, לא קלטתי). היא משיקגו ואוהדת של הברס, הוא נולד, גדל וחי בגרין ביי ומכור לפאקרס. גם אשלי נדהמה לשמוע שעשיתי את כל הדרך מישראל רק כדי לצפות במשחקים של הפאקרס, ולא הפסיקה לשאול אותי אם יש לי כאן משפחה, או חברים, או כל סיבה אחרת להיות כאן. היא פשוט סירבה להאמין שמישהו יטוס 12 שעות וינהג עוד 4, רק בשביל משחק פוטבול. היא גם קצת נעלבה מזה שבחרתי, לכאורה בלי סיבה, לאהוד דווקא את הפאקרס.

דייב (או דן) קצת פחות התרשם. בשלב כלשהו היא תקעה לו מרפק בצלעות ואמרה לו ״שומע? הבחור הזה הגיע לפה כל הדרך מישראל!״. דייב/דן התבונן בי לשנייה, משך בכתפיו ושאב לפיו חופן ענק של פופקורן. לא היה לו מה לתרום לשיחה.

המשחק מתמתח על פני שלוש שעות (שעה נטו של משחק), וקשה קצת לשמור על מתח גבוה לכל אורכו. כמובן שבאיצטדיון הזמן הזה עובר הרבה יותר בקלות, עם הפעלות של הקהל, סרטונים משעשעים שמוקרנים על מסכי הווידאו, מופעים של מעודדות וכל מיני הגרלות ופרסים. אין על האמריקנים בארגון של שואו וטקסים. לפני המשחק למשל, התקיים טקס שבו עשו כבוד לשחקני עבר של הקבוצה. בכל משחק שניים-שלושה שחקנים אחרים זוכים לטקס כזה (בקבוצת פוטבול יש למעלה מחמישים שחקנים, אז זה מבטיח מאגר בלתי נדלה של שחקני עבר שאפשר לעשות להם כבוד).

איצטדיון סגור זה לחובבנים
ועניין אחרון לפני פיזור: מזג האוויר. ובכן, קר. אבל לא נורא. גם נהנינו מערב ״חמים״ יחסית (3-5 מעלות צלזיוס), וגם האיצטדיון בנוי בצורה כזאת שהוא בולם לחלוטין את הרוחות המקפיאות שמנשבות בחוץ. ביחד עם התאורה וחום הגוף המצטבר של שבעים אלף איש (שלא לדבר על החום בלב), החוויה נסבלת בהחלט. היציעים גם צפופים יחסית, והצופים השמנים עטופים במעילים כבדים, אז מצאתי את עצמי בתוך מעטפת אנושית חמימה יחסית (אם כי לא מעיקה בכלל).

אגב, בגרין ביי גאים בעובדה שהם משחקים באיצטדיון פתוח בחורף. במבואה תלויים שלטים עם כל מיני משפטים שנונים (צילמתי אותם, תמונות בהמשך). באחד מהם כתוב: ״רעש מלאכותי ב-Dome (איצטדיון עם גג) זה לחובבנים״. משעשע.

בסיום התקשיתי להיפרד מלמבאו פילד. הסתובבתי ביציע המתרוקן, ירדתי לקו הדשא ועקבתי מרחוק אחר קליי מתיוס מתראיין לטלויזיה. ככל שהתרחקתי מלמבאו פילד ומגרין ביי, קצת התעצבתי אל לבי, אבל אז נזכרתי שאני חוזר לשם בשבוע הבא. היפ היפ.

עכשיו אני שוב בשיקגו. השעה היא 9:00 בבוקר, ואני בדרך לבדוק מה יש לעיר המדהימה הזאת להציע.

וכיוון ששכחתי להעניק את הקרדיט בפוסט הקודם, אני מתקן את העוול עכשיו: המון המון תודה לדנה אהובתי על מתנת יום ההולדת הזאת. אשרי האיש שזוגתו קונה לו כרטיס טיסה לשיקגו. מאחל את זה גם לכם.

אה כן.
כיוון שהביקור שלי בוויסקונסין הזכיר לחבריי בפייסבוק את סדרת המופת ״מופע שנות ה-70״, ניפרד עם קטע קצר, שבו רד מגיע לראשונה בחייו למשחק של הפאקרס (שימו לב לאריק, שלובש את החולצה הלא נכונה).